מיס דרקולה – פרק 17
לפרק הקודם:
אנדרס לא היה בקבלה. הבטתי סביב כדי לנסות לאתר אותו, אבל במקום זה, מצאתי ויכוח. התקדמתי לעבר הרעשים כדי למצוא את אנדרס ואחד הפקידים מתווכחים עם אישה מבוגרת. ״על מה יש להם להתווכח עם אישה מבוגרת?״ חשבתי לעצמי, אבל עדיין לא התערבתי, המשכתי להקשיב.
״אני לא מכיר מלון שזה מקובל בו, גברתי,״ אנדרס אמר לה, וסף הסקרנות שלי נסק לשמיים.
כנראה שהגעתי בסוף הוויכוח, כי ישר לאחר מכן היא לקחה את התיק שלה והתקדמה לכיוון היציאה במלון, וחלפה דרכי על הדרך, הותירה אחריה שקט ושובל ריח שלא משתמע לשתי סיגריות.
״דייזי,״ אנדרס הבחין בי והתקדם לעברי. אני נשארתי במקום. ״ראית את החוצפה של אנשים?״ הוא אמר, עדיין חווה את האירוע. ביקשתי מאנדרס שיספר לי את כל הסיפור. הוא סיפר שהאישה עישנה בתוך חדר האוכל ולא הסכימה לצאת, בטענה שהחיים המודרניים הורסים לכולם את ההנאה. זו הייתה אמרה מעניינת, אני לא אשקר, אבל באותו רגע אנדרס היה בסערת רגשות, ונתתי לו לפרוק. בזמן שהוא סיפר את הסיפור שוב ושוב מנקודות מבט שונות, כל מה שעבר לי בראש היה: האם להציע לו סיגריה כדי שיירגע? ההבנה שאני עדיין לא יודעת מה ההומור שלו, והאם בכלל יש לו כזה, פתאום חלחלה בתוכי. האם מתישהו יוכל להיות לי גם כיף איתו?
״לא קראת?״ אנדרס שאל לפתע לאחר שראה את המכתב בידי.
״לא, כי קבענו להיפגש כאן, לא?״ עניתי.
הוא התעקש שאני אפתח אותו מולו. כל כך פחדתי ממה שאני הולכת למצוא שם. מעולם לא הכרתי אדם כה לא צפוי. אבל שום דבר לא הפתיע אותי למה שמצאתי.
״מה זה?״ שאלתי, לא מצליחה להבין מה אני רואה מולי.
״זה היום האחרון שלך אצלנו, וכל החדרים שלנו מוזמנים, אבל אני ממש צריך עזרה עם הטירה ופתאום חשבתי שאולי..״—״אתה מציע לי לגור בטירה?״ שאלתי את אנדרס, קוטעת אותו באמצע השיחה. אנשים לא יכולים לדבר לאט כשהם מבשרים בשורות גדולות, זה לא הוגן.
״כן, בתמורה לכמה דברים שאצטרך שתעשי שם באופן שוטף,״ כי בזוגיות כמו בעסקים, חשבתי לעצמי, אנדרס בחיים לא יצא המופסד. ״תחשבי על זה קצת?״ הוא המשיך, וקבענו שניפגש בחדר שלי לאחר שאסיים לארוז.
מה שהוא לא ידע, זה שכבר הייתי ארוזה למעט מספר דברים אחרונים. אז ניצלתי את הזמן הזה כדי לצאת לסיבוב, להחזיר את השמלה שלי, וכמובן לקחת את דייגו לטיול ולספר לו על החדשות. אני. הולכת. לגור. בטירה. של. דרקולה? התחלתי לחשוב על מה זה אומר, מצד אחד, אנדרס הציע לי לעבור לגור אצלו, אבל גם לעבוד בשביל זה. האם הוא מבטל כל קשר רומנטי בינינו? או שזו הדרך שלו להשאיר אותי מבלי להביע רגשות? האם יש לו רגשות? הרי יכול להיות שהוא גם ישן שם לפעמים, זה הבית שלו. אבל אם כן, איפה? הרי המקום פתוח למבקרים. ואיפה אני אשן?
לקחתי את השמלה ומעיל והתקדמתי לכיוון החנות. האוויר בחוץ היה קפוא, והחמצן עצר מלכת. נשבעתי שיכולתי לדמיין פתיתי שלג זעירים על שערי, אבל אולי זו הייתה תפילת לב שכזו. בחנות, ראיתי את המוכרת שמעולם לא הציגה את עצמה בפניי, חוץ מלרמוז לי שהיא המון שנים בתחום. התחלתי להודות לה על השמלה המדהימה, וניסיתי להתחמק מלדבר על החתונה הכה מדוברת של הכפר, חתונה שברובה לא נכחתי.
״מתי את חוזרת הביתה?״ היא שאלה. המחשבה על הבית צבטה אותי. פתאום הבנתי שאין לי באמת בית לחזור אליו, זה או לחזור ולהקים בית מאפס, או להקים בית מאפס, פה. ובינתיים, בינתיים יכול להיות לי בית אחר, כזה שיכולתי לגור בו רק בחלומות הכי רחוקים שלי. אומנם לא נתתי לאנדרס תשובה, אבל גם לא יכולתי לשמור את זה בפנים. אז סיפרתי לה, מבלי להיכנס לפרטים, שאני עתידה לגור בטירה של דרקולה. את החיוכים המוגזמים לא הצלחתי להסתיר. היא הביטה בי, והיה קשה להבין אם היא התלהבה, נבהלה, או פשוט לא האמינה לי. אבל כעבור מספר שניות היא חייכה ואמרה: ״אני אוכל לקבל סיור אמיתי? לא רק מה שהתיירים רואים.״ אני כמובן הסכמתי, והחיוך שהגיע לאחר מכן היה הדדי.
ביציאה, ביקשתי ממנה את כרטיס הביקור שלה כדי שיהיה לי גם את מספר הטלפון שלה. כך בעצם גיליתי את שמה: לביניה. ״אני דייזי, אגב,״ אמרתי ונופפתי לשלום.
כשיצאתי, פתיתי השלג כבר היו אמיתיים ונחתו עליי במהירות. בתוך מספר דקות, החלק העליון של המעיל שלי וכובע הגרב שעל ראשי היו לבנים לחלוטין, והרגשתי איך אני עוברת מתוך סרט צבעוני אל סרט שחור לבן, בו יש כרכרות, טירות וערפדים. בכניסה למלון מצאתי את דייגו, הולך בהפגנתיות מצד לצד בניסיון להתחמם. ״דייגו!״ קראתי לעברו, והוא דילג אל שער הכניסה. הוצאתי גזר טרי אך מעט קפוא משקית שהייתה ליד השער והכנסתי אותו לכיס המעיל שלי שיפשיר. גם את דייגו הוצאתי, היישר אל ההליכה היומית שלנו.
אני לא יודעת כמה דייגו באמת הבין את מה שאמרתי. לעומת לביניה, הפעם לא חסכתי בפרטים. זה היה נשמע כמו משהו כזה: ״אז אנדרס הגיע, ואני יודעת שאנחנו לא אוהבים אותו במיוחד, אבל הוא הציע לי לעבור לגור בטירה! הטירה! אתה מבין מה זה אומר? זה אומר שאני אמשיך לגור פה, ואנחנו נוכל להתראות כל יום! ואולי גם אתה תעבור לגור בטירה ותהיה החמור המלכותי? זה גם יכלול המון דברים טעימים מהתיירים, ואולי גם נביא איזו חמורה חמודה?״.
ברגע שהגעתי מלעבור לטירה של דרקולה עד למצוא שידוך לדייגו הבנתי שכדאי להפסיק, ושנתתי מספיק אינפורמציה בבת אחת. אבל דייגו פשוט המשיך, וגרר אותי כדי למצוא את אחת מהנקודות היחידות בהן ניתן לחוש את קרני השמש. הוא כנראה לא שמע על התיאוריה של תזוזת העננים. אבל זה כבר שיעור לאחרי השלג.
לפרק הבא:
תגובות (0)