מיס דרקולה – פרק 16
לפרק הקודם:
דלפק הקבלה עמד ריק אל מול הספה הנוחה, כה נוחה שאחר ישיבה קצרה עליה, כבר אין כוח לקום ולדבר עם הפקיד. אולי זו קנוניה. אבל בחזרה לסיפור, דלפק הקבלה עמד ריק והיה נראה שהיקום סוף סוף בצד שלי. הזדרזתי ועמדתי מאחורי הדלפק, כאחת הפקידות, שלא ייראה חשוד.
לא ידעתי למה, אבל הייתה לי הרגשה רעה לגבי האישה הזו, אליסיה. אחזתי בכרטיס הביקור ביד רועדת והקשתי את המספרים על קופסת הטלפון הנייח. המספרים התבלבלו לי, והייתי צריכה לנתק ולנסות מחדש מספר פעמים עד שבאמת הצלחתי לטלפן.
״הלו?״ שמעתי את אנדרס עונה מהצד השני.
״צריכים אותך דחוף,״ אמרתי, מעוותת את קולי במאה שמונים מעלות.
״חשבתי שההודעה שהעברתי הייתה מספיק ברורה,״ הוא הגיב בהפגנתיות. ואני, בתגובה, לא אמרתי דבר. זה שוב אותו כוח מוזר שיש לו עליי. נשמתי עמוק וניסיתי לחשוב מה להגיב, לפני שזה יראה חשוד. ״דייזי?״ הוא קרא בשמי לפתע.
״מה?״ עניתי. שיט.
״אני מזהה את הנשימות שלך,״ הוא אמר, ואני לא עניתי, שוב. ״אני אגיע ללובי בקרוב, תחכי לי שם.״ הוא המשיך.
השיחה הסתיימה ואני התחלתי להתרגז מההבנה שיש דברים שקורים עכשיו מאחורי גבי, ואין לי מושג מה הם, ואולי גם כי לא אכלתי ארוחת בוקר. רצתי לחדר האוכל כדי להספיק למזוג חצי כוס מיץ תפוזים, לנשנש פנקייק, ולקחת מקושקשת שבטח כבר התייבשה, שום דבר שדבש או מייפל לא יכולים לתקן.
אספתי את כל המרכיבים לארוחת הבוקר המושלמת והמצומצמת שלי והתיישבתי בשולחן הקבוע לצד החלון, רק שהפעם ראיתי משהו מוזר, זו הייתה ציפור. היא הייתה קטנה יחסית, וכמה גווני אפור כיסו את נוצותיה, נשמעת כמו ציפור רגילה, אבל משהו בה היה שונה. היא הביטה בי, ואז על העץ שעמד ממש אל מול המלון. היא המשיכה לעשות זאת מספר פעמים. אכלתי בזריזות את כל מה שהיה בצלחת שלי, שאומנם היה טעים אך הרגיש יותר כמו ארוחת טעימות במסעדת יוקרה מאשר בופה של בוקר בבית מלון, ויצאתי לחקור.
פניתי שמאלה מבית המלון והמשכתי לאורך הקיר כדי להגיע לחלון של חדר האוכל. הציפור כבר לא הייתה שם, אז לא נותר לי מה לעשות חוץ מלהתקדם אל עבר העץ ולנסות להבין על מה היא הביטה, או ניסתה לגרום לי להביט. כעבור דקות טובות של בהייה על צמרת העץ, דקות בהן הסתנוורתי וקפאתי מקור יחד, מצאתי קן קטן. לא היה נראה שהוא בסכנה, וניסיתי להבין מדוע הציפור חשפה בפניי את מקום המחבוא של הצאצאים שלה? אולי זו הייתה הדרך שלה לבקש שאשמור עליהם?
הבטחתי לעצמי שאעשה זאת, יש לי כבר חמור וקן ציפורים שלם באחריותי.
מה שגרם לי להבין שזה היה הבוקר האחרון שלי במלון, ושאני צריכה לעשות צ׳ק אאוט, הייתה העובדה שהמנקות לא סידרו את החדר שלי. וגיליתי את זה רק שחזרתי אליו. זהו? חשבתי לעצמי. תחושה נוראית עטפה אותי, ומהר מאד הרגשתי איך היא חונקת אותי ולא נותנת לאוויר לחדור. פתחתי את המגירה היחידה בחדר, זו שהנחתי בה את כל הבגדים שלי, הוצאתי את כולם בבת אחת וזרקתי אותם על המיטה, ידעתי שאקפל אותם שוב כשאארוז אותם לתיק.
ואז עלו לי מספר מחשבות לראש, חלקן תמימות, וחלקן לא ממש:
מחשבה מספר אחת: אני צריכה להחזיר את השמלה השחורה שהשאלתי לחתונה. מחשבה תמימה והגיונית לחלוטין.
מחשבה מספר שתיים: אני צריכה ללכת לבקר את דייגו ולהוציא אותו לטיול שלנו, אולי אני אשאל את הבעלים לגבי מקום לינה? מעט תמים, וקצת הרבה אינטרסנטי, אבל לא הייתה לי ממש ברירה.
מחשבה מספר שלוש: איך אני אעשה צ׳ק אאוט אם אין פקיד בקבלה? מחשבה לא תמימה לחלוטין, בדגש על זדונית, בדגש על נקמנית כי אני מסבכת את המלון, המלון שאנדרס מנהל.
מחשבה מספר ארבע: מה אליסיה רוצה מאנדרס?
לא הספקתי לקטלג את המחשבה הזו, כי באותו רגע שהיא עברה לי בראש, שמעתי דפיקה בדלת. כשפתחתי אותה, מצאתי את אותה האישה מהיום הראשון, עם אותן משקפי ראייה גדולות, עם מעטפה ביד. הושטתי את ידי לקחת את המעטפה, צמאה למידע, ושאלתי אותה מי היא. אבל היא רק הסתובבה, והזדרזה במורד המסדרון.
כשבאתי לפתוח את המעטפה, נזכרתי שאנדרס ביקש שאמתין לו בלובי. אז במקום לפתוח אותה, פשוט ירדתי במורד המדרגות היישר לקבלה, בתקווה למצוא אותו שם.
לפרק הבא:
תגובות (0)