מיס דרקולה – פרק 14
לפרק הקודם:
הורדתי את השמלה והנחתי אותה בעדינות על הכורסא שבפינת החדר, יודעת שאצטרך להחזיר אותה בבוקר. לבשתי את החלוק שהיה במגירה, התחושה של הבד על גופי הייתה שונה מהפעם הקודמת, או משאר הערב. בפעם הקודמת ירדתי לספא מפוחדת ולא נינוחה, אבל הפעם, לא היה לי יותר ממה לפחד. וגם, מסתבר שחלוק הרבה יותר נוח משמלת ערב ועקבים.
יצאתי מהחדר בהתרגשות, וקראתי למעלית שתיקח אותי אל הספא. לבד במעלית, בלי אורחים אחרים במלון, הרגשתי שוב לבד. ואז זה הכה בי. זה היה הלילה האחרון שלי בטרנסילבניה. פניי נפלו רק מהמחשבה על לחזור הביתה, ועמוק בפנים קיוויתי שיופיעו רמזים נוספים בדרך, שיכווינו אותי. יכול להיות שזו הייתה רק פנטזיה אחת גדולה? עוד טיול עם גלויה למזכרת? עוד מגנט על המקרר שרק יעלה אבק?
הלובי היה שקט מתמיד, והתהלכתי במהירות מהמעלית אל דלת הספא, שהייתה פתוחה. האורות היו עמומים, אך דלוקים, הנר בקבלה דלק גם הוא. ״אנדרס?״ קראתי. לא היה מענה.
שוב ניצבתי בפני אותן שלוש דלתות: הדלת הראשונה מימין הובילה למדרגות המובילות לבריכה מחוממת. הדלת השנייה הובילה לחדר הג׳קוזי והדלת השלישית הייתה עשויה עץ אטום, אז לא יכולתי לראות מה מסתתר מאחוריה. הפעם, בחרתי בדלת הראשונה, וירדתי במדרגות אל הבריכה המחוממת, לא נותנת לאירועי הפעם הקודמת להרתיע אותי.
״לא ידעת שאסור להיכנס לבריכה עם שיער פזור?״ קול מרוחק שאל אותי. זה היה הוא.
״טכנית, אני לא בתוך הבריכה עדיין,״ עניתי, לא מצליחה להסתיר את החיוך. כל המועקה שהייתה התפוגגה בשניות למשמע קולו.
ואז אנדרס הופיע, הוא היה מעט חבול בפנים, אבל העיניים שלו נצצו, כאילו הוא העמיד אותי במבחן ועברתי אותו. אבל ברגע שהוא שאל: ״מה את עושה פה?״ הבנתי שזה היה רק בראש שלי.
הסברתי לו שחיפשתי אותו ושדאגתי אם הוא בסדר אחרי היריות, שרציתי לשבת ולדבר איתו על כל המידע שגיליתי. אבל כל מה שהוא יכל להגיד בחזרה היה: ״זה לא נראה לך מוזר שניסית לברוח ממני קודם ועכשיו את מחפשת אותי?״ והוא צדק, זה באמת היה מוזר. מעולם לא טענתי שאני מתנהגת בצורה רציונאלית, אבל הדרך שבה הוא אמר את זה הכתה בי חזק.
לא ידעתי מה לענות, וגם הוא לא הוסיף שום מילה. ״זה הלילה האחרון שלי,״ אמרתי לבסוף. אנדרס הביט בי באדישות ואמר שהוא יודע.
״אז ככה זה נגמר?״ שאלתי. אנדרס בחר שלא לענות.
עם דמעות בעיניים, הידקתי את רצועת החלוק שלי וחזרתי על עקבותיי. עליתי במעלה המדרגות וניתבתי את כל מאמציי על מנת לא להביט לאחור. אני לא אפול לסטטיסטיקה של אורפאוס, אני לא אראה לו שהוא הצליח לפגוע בי, בפעם המי-יודע כמה. זה בדיוק כמו שרון אמר, אנדרס היה לבד ויישאר לבד.
מבלי להביט לאחור, סגרתי את הדלת הראשונה מאחוריי ופתחתי את הדלת השנייה. החדר היה ריק ושקט, מפיצי ריח הפיצו ניחוחות נעימים של אביב, מגבות נקיות המתינו לאורחי הספא שיתנגבו בהן. הג׳קוזי פעל על עוצמה נמוכה, הכין את מצבריו למחר.
הורדתי את החלוק והנחתי אותו על אחת המיטות, זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להיות עירומה בציבור. מגע המים היה מרפא, ושטף איתו את הדמעות שסירבו להפסיק לרדת. רציתי לצעוק מרוב כעס, על אנדרס, על רון, על אוליבר, אבל בעיקר על עצמי. למה אני כל הזמן מושכת אליי את האנשים שלא אכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם? מתי אני סוף סוף אלמד?
נשענתי על שפת הג׳קוזי ועצמתי עיניים. נשמתי את כל הלחות פנימה. נתתי לריאות שלי להתחמם והתחלתי לשקוע יותר ויותר, עד שלא יכולתי לראות את החדר, עד שלא נותר בי כמעט אוויר. הייתי כולי מתחת למים הרותחים, מרגישה כמו ביצה שהלב שלה רק מתקשה יותר ויותר. וכשכל הגוף שלי רעד מחוסר אוויר, הוצאתי את ראשי בבהלה, מעריכה כל פיסת חמצן אפשרית. כשפקחתי את עיניי, ראיתי את אנדרס, עומד מולי.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי את אנדרס, מבוהלת שיראה אותי עירומה.
״את מפחדת שאני אראה אותך עירומה, דייזי?״ השאלה הזו גרמה לי לחשוד שלא רק שאנדרס עקב אחריי, אלא שהוא גם קורא מחשבות. מבלי לענות, אנדרס הוריד את בגדיו וניגש לג׳קוזי. פלג הגוף העליון שלו היה חבול גם הוא, והיה נראה שהוא מתקשה לטפס פנימה.
״מה קרה לך?״ שאלתי, מנסה להתעלם לחלוטין מהעובדה שאנדרס עירום מולי, ושאני עירומה מולו. אבל אנדרס לא ענה, אלא רק התיישב לידי. ישבנו בשתיקה מוחלטת זה לצד זה, אני הבטחתי לעצמי שלא אדבר ראשונה. גלי הג׳קוזי קירבו בינינו, מילימטר אחר מילימטר, עד שהירכיים שלנו נצמדו זו לזו. התחושה הסעירה אותי, הרגשתי שאני עוברת גבול מסוים שאין ממנו חזרה. המגע של אנדרס הרגיש כאילו חשמל זורם במים ומתכוון לחשמל את כל גופי. וברגע אחד, הג׳קוזי עצר, והדממה בחדר התגברה. זה היה כמו להיות בתוך היכל שאמור להכיל עשרות אלפי אנשים עם אקוסטיקה בינונית, ושאם רק נלחש ישמעו אותנו בכל החדר. אבל הוא לא אמר דבר. באותו הרגע, רק רציתי שהוא יביט בי, יתייחס אליי, יחזיק את היד שלי כמו שהוא עשה לפני מספר שעות בטירה, אבל כלום.
החלטתי לקום ולצאת מהג׳קוזי, ולתת לו להתבוסס בלבד שלו. לבשתי את החלוק מעליי והתקדמתי אל עבר היציאה. ״דייזי,״ אנדרס קרא בשמי, ואז שתק שוב. לא טרחתי להביט לאחור.
סגרתי את הדלת השנייה והבטתי בדלת השלישית, זו הייתה דלת עץ ולא היה ניתן לראות מה יש בפנים. ההבנה שזה הלילה האחרון שלי, ושכל דלת שנכנסתי אליה עד כה רק הייתה יותר מסקרנת מהקודמת וכלל לא מסוכנת, גרמה לי להבין שאני חייבת לבדוק מה נמצא מאחוריה.
פתחתי את הדלת כדי למצוא שירותים. צחקתי בקול רם, איך לא חשבתי על זה עד אז? בפנים, היו שני חדרי שירותים שמחוץ להם כיור ומראה. התקדמתי אל עבר הצד השמאלי והתחלתי לשטוף את פניי. כשהדלת נפתחה שוב, הבנתי שאנדרס מצא אותי. הוא נכנס לצד הימני ונעמד גם הוא אל מול הכיור. באותו הרגע יכולתי לראות רק את כפות הידיים שלו, והוא יכל לראות את שלי. מקו הכיור ומעלה הייתה רק מראה.
אנדרס הושיט יד לעברי, אך התחמקתי. אם הוא באמת רוצה שאהיה שלו כמו שהוא אמר, הוא גם צריך להילחם על זה. הבטתי בעצמי במראה, כשפלג הגוף העליון שלי הוא שלי, אך מקו הבטן ומטה זה אנדרס, שעומד מולי. השילוב שלנו גרם לי לחשוב לתת לו צ׳אנס אחד אחרון, אבל אנדרס לא המתין הרבה, ולקח את היד שלו בחזרה. האם זה באמת הסוף הפעם? האם שתי דחיות הן כל מה שאנדרס היה צריך בשביל לוותר?
לאחר מספר שניות הרגשתי אותו עומד מאחוריי. הרמתי את ראשי וראיתי את ההשתקפות של אנדרס במראה. הפעם, היינו שנינו באותו הצד של המראה, וזה הרגיש אפילו טוב יותר. הוא נצמד אליי והחזיק אותי בצווארי, ״את צריכה להבטיח לי שזה נגמר עם רון,״ הוא אמר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מה באמת קרה לרון?
אבל אנדרס לא נתן לי את האופציה לחשוב על זה, הוא סובב את הראש שלי אליו ונישק אותי. הוא נישק אותי בכעס, ואז בתשוקה, ואז בעצב, ואז באהבה. כשגבי היה צמוד אל הקיר, ואנדרס היה צמוד אליי, הוא הרים את ידו והניח אותה על הכתף שלי. הוא ליטף את כתף ימין, אחר כך את כתף שמאל, ואז עשה את דרכו בעדינות אל רצועת החלוק. לא לקח לו יותר מכמה שניות כדי לשחרר את הקשר. החלוק שלי נפתח לרווחה ואנדרס הביט בי במבט שלא משתמע לשתי פנים. הוא ידע שבאותו הלילה אני הולכת להיות שלו.
לפרק הבא:
תגובות (0)