מיס דרקולה – פרק 13
לפרק הקודם:
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את הסיפור על אורפאוס, חצי-אל מהמיתולוגיה היוונית, שיום אחד הכיר את אאורידיקה ונפל בקסמיה. ביום חתונתם, היא הוכשה ע״י נחש ארסי, ומתה. אורפאוס, שהיה ידוע בנגינתו השמימית, הצליח לעבור מספר מוקשים כדי להיכנס אל השאול ולהחזיר את אהובתו. אך רק בתנאי אחד: לא לסבב את ראשו אל אאורידיקה עד ששניהם יצאו אל מחוץ לשאול. כשאורפאוס פסע החוצה, הוא הסתכל לאחור, רק כדי לוודא שהיא בסדר, אבל אאורידיקה עדיין הייתה בפנים. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה.
כשקראתי את המשל אז, חשבתי: מי יכול להיות כל כך מטומטם כדי לתת לסקרנות להרוס את הדבר הכי טוב שיכל לקרות להם בחיים? אבל הבדיחה הייתה על חשבוני, כי ברגע ששמעתי את היריות, הסתובבתי לאחור. במקום לברוח ולהשאיר את מלכודת השקרים הזו מאחוריי, נשאבתי בחזרה פנימה, מפחדת וסקרנית לדעת מה העתיד טומן בחובו.
רצתי בחזרה דרך המרפסת עם העציצים, אל המבואה, אל החדר הגדול, עד שנעמדתי מול החדר הסודי הקטן. נמלים דמיוניות החלו להתהלך על הידיים והרגליים שלי. מה אני הולכת למצוא בחדר הזה? התקדמתי מספר צעדים נוספים רק כדי למצוא חדר ריק, בלי אנדרס, בלי רון. הלב שלי החסיר פעימה, אולי אפילו כמה. לרגע הרגשתי שמי שחטף את היריות, זו אני.
״אנדרס? רון?״ צעקתי אל קירות הטירה הריקה. ביקרתי בכל חדר וחדר, אבל הם לא היו בשום מקום. מפוחדת, סטרתי לעצמי קלות כדי להחזיר קצת חיים ללחיים ויצאתי בחזרה אל החתונה. היה נראה כאילו אף אחד לא שמע את היריות, רק את הזיקוקים. חיפשתי אחר ארתור שהיה במרכז רחבת הריקודים. מבלי לחשוב פעמיים, התקדמתי פנימה ועשיתי את דרכי בין האורחים האחרים, אל לב הרחבה.
״אנדרס ורון נעלמו,״ החזקתי את ידו של ארתור ואמרתי.
״רון נמצא בחדר שלי, ואנדרס בטח במלון,״ ארתור אמר וחזר לפזז ברחבה.
אולי דמיינתי את היריות? אולי הם בכלל הלכו לדבר במקום אחר? החלטתי ללכת למלון, אבל לא לפני שעברתי בבופה המפואר ולקחתי כמה ירקות מבריקים, לדייגו.
הדרך מהטירה אל המלון הייתה חשוכה מנשוא, כמה פנסי רחוב פלירטטו עם החושך, שיחקו אותה קשים להשגה. האוויר היה קר והעקבים לא היו סלחניים כלל. ניסיתי להתעלם מהכל ולהתמקד במלון, שכבר היה נראה באופק. בכניסה, ידעתי שאמצא את דייגו ישן בנעימים, אז כבר תכננתי להתקדם בשקט לעברו רק כדי להניח את הירקות הטריים לצידו, שתהיה לו הפתעה בבוקר.
הופתעתי למצוא את דייגו ער ודרוך. זה היה ברור שהוא ראה משהו. ואם הוא ראה משהו, אלו היו יכול להיות אנדרס ורון, שהגיעו למלון. נזכרתי בכמות הפעמים שביקשתי בתור ילדה שחיות יוכלו לדבר. אם רק המשאלה שלי הייתה מתגשמת, אם רק דייגו היה יכול להסביר לי מה הוא ראה. הייתי משוכנעת שהם אכן במלון, וכל מה שעבר בראשי היה שאני צריכה למצוא את אנדרס ולהגיד לו את כל מה שיש לי להגיד, וזה גם הזמן להגיד לרון להתראות. אבל לדייגו היו תוכניות אחרות. הוא לא נתן לי ללכת, הוא דרך על השמלה שלי במקום.
״מה?״ אמרתי, לא יודעת לאיזו תשובה ציפיתי. במקום מסוים, ידעתי שאם אכן אקבל תשובה ממנו, היא לא תהיה עוד אחד מהשקרים של השאר. אבל דייגו לא ענה, אלא רק המשיך לעמוד על השמלה שלי בהפגנתיות. ״אתה רוצה להצטרף אליי?״ שאלתי, שוב מצפה לתשובה. כל כך רציתי שהוא יצטרף אליי. לצאת לטיול הזה לבד גרם לי להבין שאני לא רוצה להיות לבד.
כשהראיתי לדייגו שבכוונתי להתקדם לכיוון השני ולשחרר אותו, הוא הוריד את הרגל מהשמלה שלי. תוך דקה בדיוק דייגו היה משוחרר, והתקדמנו שנינו אל עבר המלון. נכנסנו בדלת ופקיד הקבלה הביט בי כמו שלא הביטו בי מעולם. ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוא יעצור אותנו. אבל לא היה לי שום דבר להפסיד. מקסימום, דייגו ידרוך עליו, כבר גיליתי שזה עוזר.
״את לא יכולה להיכנס איתו, גברתי,״ פקיד הקבלה אמר. הסברתי לו שזה מקרה חד פעמי ולא יקרה שוב, יודעת שדייגו לא היה מאשר. ״אני אומר שוב, את לא יכולה להיכנס איתו,״ הוא התעקש.
״אנדרס ביקש ממני להביא אותו אל החדר שלו,״ אמרתי. אבל פקיד הקבלה לא היה משוכנע בכלל. אז המשכתי: ״אנדרס היה בחתונה בטירה, והגיע לפה לא מזמן בחזרה, עם בחור נוסף.״
״אנדרס חזר למלון, אבל לבד,״ הוא אמר. ״החמור נשאר בחוץ,״ הוא המשיך.
משהו לא היה בסדר. הבטתי בדייגו בדאגה, יודעת שמכאן והלאה אצטרך להמשיך ולגלות לבד.
החזרתי את דייגו אל המקום שלו והבטחתי לו שאני אהיה בסדר, בתקווה שלא אהפוך לשקרנית בעצמי. נישקתי אותו במצח ורצתי בחזרה למלון, לכיוון החדר שלי, מתפללת שאנדרס יהיה שם. למזלי, בשעה הזו, לא היה צריך להמתין למעלית כלל. תוך דקות ספורות עמדתי מול דלת החדר שלי. הבטתי במפתח ונזכרתי באנדרס, איך הוא עזר לי להחליף את המנעול, איך הוא פיזר אינספור פרחים בחדר שלי, ואז נכנסתי.
״אנדרס!״ אמרתי. אבל אף אחד לא ענה בחזרה. הסתובבתי בחדר, כמו בלילה הראשון, מחפשת רמזים, במגירה, בחדר האמבטיה, מאחורי הוילונות, אבל כלום. דואגת ומבוהלת, המשכתי להתהלך בחדר וניסיתי לחשב את הצעדים הבאים. פתחתי מעט את החלון ונתתי לאוויר הקר לחדור פנימה. מהחדר, לא היה ניתן לראות את החתונה, האורחים או הריקודים. אולי אנדרס ורון עדיין שם? חשבתי לעצמי בזמן שבהיתי בטירה המכושפת, הטירה של דרקולה, הטירה של אנדרס.
פתיתי שלג החלו ליפול ולהיצמד אל החלון, חיפשו דרך להתחמם. כמוהם, הרגשתי שהלב שלי מתקרר מרגע לרגע, אולי מהשלג, אולי מהעצבות. לא יכולתי להפסיק לחשוב על אנדרס עד שהרגשתי שאני משתגעת. סגרתי את החלון והתיישבתי על המיטה, תוהה אם אי פעם אצליח להירדם, אבל משהו משך את מבטי. הסתכלתי על המגירה, אותה מגירה שמצאתי בה אז את החלוק והגומייה, והצעד הבא כבר היה ברור.
הייתי חייבת לרדת בחזרה לספא. הייתי חייבת למצוא את אנדרס.
לפרק הבא:
תגובות (0)