מילים אחרונות – הקדמה.

אני מביט בגופה החיוורת הנחה מתחתיי, אדישות רכה ונעימה עוטפת את גופי, עיניי נעוצות בשמיים המרקדים בצבעי אש בוהקים. עוד מלחמה, יותר עבודה. אני נאנח ומרפה את אגרופי, שואב לידי את נשמת האדם. היא מלוכלכת בכתמי שקרים, אך אף אדם אינו נקי. כל תקלה בבן אדם גם נרשמת בנשמתו, כל דבר. הכל מוכתם על הלב, כמו שוקולד על חולצה לבנה. הרהרתי כמה שניות בזמן שריחפתי כשנשימת האדם החמימה עדיין בידי הקרה, ניגוד מושלם. נפשו אפילו לא חיממה אותי, מעטים מאוד היו האנשים שחיממו אפילו קצת את ידי. אני בספק אם נשארו כאלו.
אני מנסה להתרכז בצבעים הנפלאים של השמיים, חגים מעליי כמערבולת חול במדבר אדום, העננים נראים כמשפכים השופכים דם על כל פינה. וזה היה תיאור מוצלח למה שהתחולל שם.
אני מעלים בנקישת אצבעות את הגופה ועובר למתה הבאה בתור, לפי המונה הדיגיטלי שמולי נותרו לי עוד חמש מאות וארבעים מתים לעבור עליהם היום. והמספר רק עלה.
לעזאזל עם העבודה שלי.
אני מרחף למקום קרוב יותר, עיניי אפילו לא מנסות לבחון את גופת האישה אשר מולי, אני משחרר את נשמתה ואוסף אותה בזרועותיי, רוחה מתחילה להתנענע בזרועותיי, כמנסה להשתחרר.
אני מחזיר במהירות את מבטי לגופה.
אני מופתע לגלות אישה בת שלושים בערך יושבת מולי, היא נראית עירנית בצורה מפחידה ולא מתה בעליל, לבושה שמלה שחורה קרועה ונעלי עקב שבורות, עיניה השחורות-ירוקות מביטות בי בעניין וראשה מוטה מעט הצידה כך ששיערה השחור החלק נופל על כתפה הימנית.
"א-את אמורה להיות מתה." אני אומר לבסוף, זה קורה לפעמים, אך הפעם הזאת הייתה משונה ביותר. האישה ראתה אותי.
"אופס… טעות שלי. יש לי משהו חשוב להגיד לך, אדון מוות." האישה מחייכת בשובבות.
"רואה את הילדה הזאת?" היא מוציאה תמונה של נערה בת שתיים עשרה בערך מכיסה, יש לה שיער בלונדיני עם גוונים חומים טבעיים, הוא גלי וארוך, נמשים מעטרים את לחייה וגבות דקיקות מסודרות, עיניים כחולות גדולות, אף קטן, עור חיוור, היא ממוצעת בגובהה ורזה יחסית.
"רואה. מי זאת?" אני שואל את האישה בקול חשדני.
"זאת לזלי. היא ילדה רגילה לחלוטין… כרגע. אבל היא עתידה לגרום למשבר בינלאומי, עליך להרוג אותה ולהשמיד את נשמתה, ולא יהיה לך הרבה מאוד עבודה. כמה מליארדי אנשים ביום, מתאים לך?" האישה אומרת בחיוך גדול של מנצחים.
"אני לא יכול סתם לאסוף אותה, היא לא מתה!" אני מוחה.
"וזאת כבר הבעיה שלך." היא אומרת, הנשמה פורצת מגופה ומונחת במהירות על ידי, האישה נשכבת בפתאומיות, גופה חבט ברצפה.
אני נאנח. "מה זה היה?" אני מנער את ראשי, ומביט בשנית על התמונה של הילדה. משבר עולמי? כיצד אאמין לאישה מתה? וכיצד ראתה אותי?
ראשי מורם כדי להביט בשנית על השמיים, הם לא השתנו רבות, אותו מדבר ריקני מלא סופות חול אדומות.
אני נאנח בשנית, אנחת עצב ואכזבה, ראשי מתחיל לעבוד, האם דיבורה של האישה היא סתם מתיחה טיפשית?
בלתי אפשרי, היא ראתה אותי, דברים כאלה לא קורים סתם ככה. יש סיבה לכך.
אך אין זמן להתחיל להתעסק בשטויות של בני אנוש, אני חייב למהר לאסוף את המתים. כתוצאה ממלחמה.

הו, בני אדם טיפשים.
אך לפחות, הם חכמים מספיק בשביל למות.