מיטה, קירות ותקרה / פרק 1.

'אלי? אלי? ' קול מעומעם מעט נשמע. פקחתי את עיני, וגם הן היו מטושטשות. 
לאט לאט הצלחתי לראות משהו. דמותה של מרת'ה נגלתה לעיניי. 
'זה שוב קרה, נכון?' מילמלתי בעודי משפשפת את עיניי, פולטת אנחה קטנה.
היא לא ענתה. ראיתי את הסכמתה במבט שלה. מלבד זה, היא לא הוציאה מילה.
'הגיע הזמן לקחת את ה…' היא התחילה לומר, ומיד קטעתי אותה. 'את מתכוונת, הגיע הזמן לקחת את מולי, נכון?' 
'הו, כן. את צודקת. מולי מחכה לך יקירה.' היא אמרה וסימנה לי לעקוב אחריה.
התרוממתי מכיסא הנדנדה עליו ישבתי, והתקדמתי אחריה.
היא חלפה במסדרון השקט, עם הקירות הלבנים והריקים, המרצפות עם הנקודות השחורות. כל הדלתות היו סגורות. עד שהיא הגיעה לדלת מסוימת ופתחה אותה. 
' חכי לי כאן, יקירה.' היא אמרה, הנהנתי.
הייתי לבדי. במקום לבן וריק לחלוטין. הרגשתי שאני עומדת כבר המון זמן, אז התיישבתי על הרצפה.
ולפתע שמעתי לחישה מוזרה. בהתחלה לא הבנתי מה מנסים להגיד לי.
'ברחי, או שתהפכי לנתינה.' קול מוזר נשמע, נבהלתי. התרוממתי מהר מהרצפה, ליבי פעם בחוזקה.
נצמדתי לקיר. רעדתי. מה בעצם מנסים לומר לי? איזה רמז מנסים להעביר לי?
נתינה? מה זה אומר
אם לא אברח, אהפוך לנתינה?
ולאן אני יכולה לברוח בכלל

התעלמתי מהקול המוזר שחזר על עצמו שלוש פעמים. חזרתי לשבת על הרצפה הקרה. 
עצמתי את עיניי. 
לאחר שניות ספורות, הרגשתי איך רגליי נכלאות. פתחתי את עיניי במראה וראיתי את הרגליים שלי קשורות באזיקים שמתהדקים בחוזקה. זה הכאיב לי מאוד.
ניסיתי לברוח, אך נפלתי כל פעם שברחתי. צעקתי בחוזקה 'עזרו לי! עזרו לי!' אך אף אחד לא שמע.
כל המסדרונות הפכו לצבע שחור. הרצפה הפכה לצבע אדום. היה חום אימים 
התחלתי להזיע, לנסות להתנגד
אך זה היה חזק ממני. הבנתי שאשאר כלואה לתמיד.
לאחר שהתייאשתי, ראיתי שחור לגמרי. ואז הרגשתי איך רגליי משתחררות לאט לאט.
ניערתי מעט את הראש, ואז הבטתי מסביב והתפלאתי, שהכל חזר להיות בדיוק כמו מקודם. הבטתי על כפות הרגליים שלי, והן היו משוחררות לחלוטין ללא שום פצע או סימן.
המסדרונות לבנים וריקים. הדלתות סגורות. 
נשמתי לרווחה, ואז ראיתי את מרת'ה. היא הביאה לי את מולי.
'הינה מולי, כבר התגעגעה אליך מאתמול. ואת התגעגעת אל מולי?' שאלה אולי מרת'ה
'כן.' הנהנתי, ולקחתי אותה אלי. בלעתי אותה בשניה, כדי שיגמר כבר הרגע הנוראי הזה. 
לאחר שבלעתי אותה, הרגשתי הרבה יותר טוב. לא הרגשתי את הבהונות ברגליים יותר, שום לחצים ולא שמעתי רעשים מוזרים. אין ספק שמולי לא מפסיקה לעזור לי. 
'מרת'ה. אני מותשת. אני רוצה לישון.' אמרתי לה בעיניים גדולות ופתוחות, ידעתי שהיא תתנגד. היא אומרת שזה לא טוב לישון יותר מדי, אבל אני אוהבת לישון.
היא נאנחה. אך הסכימה לי בסופו של דבר
'בסדר. את יכולה ללכת לישון.' היא אמרה, וחייכתי אליה חצי חיוך. היא ליוותה אותי חזרה לחדר שלי
'את רוצה שאשאר איתך הלילה?' היא שאלה.
'לא, אני בסדר לבד.' אמרתי בזמן שאני נכנסת למיטה שלי. 
'לילה טוב, יקירה.' היא אמרה ויצאה מהחדר.
נשארתי עם עיניים פקוחות במשך כמה שעות. כמו בכל לילה. ראיתי כל מיני דברים, כמו בכל לילה.
ראיתי את אמא. לא פגשתי את אמא כבר המון זמן. התגעגעתי אליה המון.
ראיתי גם את אחותי הגדולה, שגם אותה לא פגשתי מזמן.
אני פוגשת רק את מרת'ה כבר כמה שבועות, או חודשים, או אפילו שנים. האמת שאני לא יודעת כמה זמן אני כבר במקום הזה.
חוץ ממנה אני לא רואה אף אחד. לפעמים רק את הפסיכיאטר המטורף שאני יודעת שהוא רק רוצה שאני אמות כבר, ולפעמים אני רואה עוד אנשים שמדברים איתי, אבל משום מה השיחות שלי איתם מוזרות. מוזרות מאוד. אני תוהה מדוע הם כה מוזרים, ואז אני מבינה
שאולי אני המוזרה היחידה כאן.