מיומנו של שקרם וחלט.

דיאלוג:

אין ברירה, האדם בעידן החדש שואף לתקווה אמיתית ומודעת. וזה יכול לקחת מאות שנים. אך האדם החופשי לא יחדול כי אין תקווה אחרת.
ויש אנשים המעוניינים רק לחיות בבטחון ושלווה את היום יום וזה מובן לי. ובשביל כך יש מטורפים כמוני שלא מצליחים להרדם בלילות ומפתחים תאוריות על הצלת העולם או הופכים לרוצחים סידרתיים. תלוי באיזו רשימה אתה בוחר. שחורה או לבנה. יש כאלה שמעדיפים לנהל דיאלוג עם המוות, אני נוטה עם החיים. אך המוות הוא ציני לעומתם. החיים לרוב פתטיים. מלאים בטעויות. בנפילות. בחורים בתחתונים. ואני פתאום שם לב שהמוות הוא יחיד והחיים הם ברבים. אולי זה אמור לסמל דבר כלשהו. ואולי זה סתם עוד צירוף מקרים. עוד דבר שהחיים מלאים בהם. מקרים. תמיד הם קורים. בבוקר, בעבודה, מתחת לפוך. תמיד טוב לנהל דיאלוג בריא עם הישבן שלך. זה אולי הדבר שאני משתמש בו רוב שעות היממה.
תמיד טוב לנהל דיאלוג עם אחרים, על מנת לא להגיע לכדי לנהל דיאלוג עם הישבן שלך. אני מוצא עצמי קורא המון ספרים לאחרונה לגביי מלחמת האזרחים בספרד. הסוציאליזם קונה אותי. אף כשהוא לעיתים תוקפני. וזה מדאיג אותי.
ואני לפעמים כמוהו, כמו המוות, קצת ציני. כי זה קל יותר. להיות יחיד, להביט על הרבים ולהתפאר בייחודי.