מיוחד זה טוב , מיוחד זה לא כמו כולם . (2)

למחרת אותו הדבר , נכנסתי לכיתה , הסתכלו עליי במבטים מוזרים , לחשושים וצחקוקים הגיעו מהצד .
המורה נכנסה , עם רינה , אוחזת בידה ילדה .
הילדה הייתה יפה , נמוכה עם שיער חום גלי ועיניים דבש .
"שלום ילדים , נא לשבת" התחילה המורה והמשיכה לאחר שכולם התיישבו , סקרנים .
"זוהי עדי , היא תצטרף לכיתתנו" המורה הציגה את הילדה .
עדי חייכה , וחיפשה בעיניה מקום לשבת , היה נראה כי מצאה , היא התקדמה לכיווני והתיישבה לידי . נבהלתי , אולי מנסים בכוח לחבר לי סייעת ? אולי המורה דיברה איתה שתעזור לי ? אולי המורה ביקשה ממנה להרגיע אותי כשצריך ? להסביר לי ? בעודי חושב ומעלה השערות , עדי פנתה אליי , ממחשבותיי לא שמעתי אותה .
הרגשתי מישהו נוגע בכתפי , התעוררתי ממחשבותיי , כועס שהפריעו לי לחשוב .
זו הייתה עדי , שחזרה על דבריה , שכנראה לא שמעתי .
"היי , אני עדי" עדי הציגה את עצמה , ומיד לאחר מכן שאלה לשמי .
לא ידעתי איך להגיב , איך לענות לה , אולי גם היא תצחק עליי . שתקתי . שניה לאחר מכן באו כמה ילדים ואמרו לעדי שהם יעזרו לה להתאקלם ושהם שמחים שהיא באה . עדי חייכה אליי בביישנות והלכה איתם . פעם ראשונה שאני מודה לילדי הכיתה שלי , הם הצילו אותי ממבוכה .
אני לא רוצה שעוד אחת תחשוב שיש לי בעיה , שאני צריך פסיכולוג , כלומר , כן יש לי בעיה , אבל אני לא רוצה שהיא תדע את זה , אני לא צריך עוד ילדה שתצחק עליי , על זה שאני שונה .
התיישבתי בכיתה , הוצאתי את המחברת וצבעי הפחם שלי , כדי להירגע , לפרוק את המתח , התחלתי לצייר , ציירתי את עדי , זה הדבר האחרון שעלה בראשי .
ההפסקה נמשכה כחצי שעה , בה ציירתי אותה .
בעודי מצייר את הפיסות האחרונות בציור , ההפסקה נגמרה והילדים נכנסו .
"וואו ! זה כלכך יפה !" עדי צצה מאחורי גבי. נבהלתי , מהר ארזתי את חפציי , הציורים קודם .
"למה הכנסת את זה ? אני חושבת שאתה מאוד מוכשר ! זאת הייתה אני ?" המשיכה להציק לי , הייתי נבוך , לא ידעתי מה לענות . שתקתי , כרגיל .
עדי הביטה בי בסקרנות , עם חיוך מבצבץ שחשף שיניה הלבנות עם הגשר .
בעודי מחכה לתחילת השיעור ולזה שעדי תעזוב אותי , שהרגיש כמו נצח , המורה נכנס וביקש מכולם להיות בשקט .
הוא הודיע על המגמות , הוא תלה את רשימת השמות ששייכים לכל מגמה , ביקש שכל אחד יילך למגמה לפי השמות הרשומים על הדף ועזב את הכיתה .
כולם רצו לראות לאיזה מגמה התקבלו ויהיו בשלושת השנים הבאות , אני המשכתי לשבת במקומי , לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה .
עדי הביטה בי לכמה שניות והלכה לבדוק באיזה מגמה היא , היא הגיעה לדף , הביטה בו , חייכה לעצמה ויצאה עם חברותיה .
הכיתה הייתה שוממה , כל הילדים יצאו החוצה להפסקה , נשארתי לבד .
הוצאתי את הציור שלא סיימתי קודם , וסיימתי אותו עכשיו .
עדי נכנסה לכיתה , לאחר שהתחלתי ציור חדש .
"הפעם אף אחד לא יוכל להציל אותך" אמרה והמשיכה , "למה אתה לא רוצה לדבר איתי ?" שאלה .
רציתי לצעוק לה שאני כן רוצה , אני רוצה לדבר , לדבר בלי שיצחקו עליי , אבל לא יכולתי . המשכתי לשתוק .