מיוחד זה טוב , מיוחד זה לא כמו כולם . (1)

"דניאל .. קום , היום הראשון של כיתה י !" אמא אמרה בהתרגשות .
לא הבנתי למה היא כל כך מתרגשת , אני אחזור להצקות , שירדו עליי , שאף אחד לא יירצה בחברתי .
קמתי , בלי לומר מילה , בלי להביע שום רגש .
"דניאל , אני יודעת שקשה לך , אבל הם צריכים להתרגל גם לשונים מהם ." אמא המשיכה ולאחר מכן הלכה .
היא לא מבינה מה זה להיות שונה מכולם , לא להבין אותם , לא להבין את העולם שלהם בכלל , והם לא את שלי . הם לא מבינים למה אני מתנהג ככה , כל פעם קוראים לי בשם אחר .
התארגנתי וירדתי לקומה התחתונה .
אמא ניגשה אליי והציעה לי לאכול משהו , אך סירבתי . יצאתי מהבית , בהליכה איטית , פוסע לכיוון בית הספר .
קשה לי בו , קשה לי עם הילדים , עם המורים , הם חושבים שאני לא בסדר , שצריך לאשפז אותי בטיפול פסיכיאטרי , אמא נמצאת כל יום אצל המנהלת , בשיחות .
נכנסתי לכיתה , כמה ילדים התלחששו בצד , התיישבתי , בלי יותר מדי הבעות רגש .
המורה נכנסה , ואחריה נכנסה עוד אשה , לא מוכרת .
כל הילדים הסתכלו , לא הבינו מי האשה החדשה .
"לשבת בבקשה" . המורה ביקשה והמשיכה , "דניאל בוא אליי בבקשה לאחר השיעור" היא אמרה עם חיוך מזויף כזה , אני יודע שהיא לא סובלת אותי . הנהנתי ושתקתי .
אחרי השיעור ניגשתי למורה , כל הילדים הסתכלו , המורה הסתכלה עליהם ובקשה ממני לצאת מהכיתה כדי שנדבר . "דניאל , זאת רינה , היא תהיה הסייעת שלך , כל דבר שתצטרך .." היא לא סיימה וקטעתי אותה , "אני לא צריך עוזרת , אני יודע לעזור לעצמי"! אמרתי בהחלטיות ונכנסתי לכיתה , עצבני .
מיד הוצאתי את מחברת הציור שלי וצבעי הפחם שלי , והתחלתי לצייר , רק ככה אני נרגע , גיליתי את זה בכיתה ג , כשאמא חפשה כל דרך להרגיע אותי כשאני עצבני .
רינה נגשה אליי , לא התייחסתי אליה , אני לא צריך סייעת , אני גדול , אני יכול לבד , למה לשאר הכתה אין סייעת ?
רינה נגעה בגבי , זזתי , יצאתי החוצה , לא רציתי להישאר שם . ברחתי מבית הספר .
כאשר הגעתי הביתה , הלכתי למיטה , נשכבתי מתחת לשמכה וטמנתי את ראשי בכרית .
למה אני לא יכול להיות כמו כולם ? אמא תמיד אמרה שאני מיוחד , שמיוחד זה לא כמו כולם, אבל אני לא רוצה להיות מיוחד , אני רוצה להיות כמו כולם .