מיוחדים – פרק שני.

היא אמרה שאנחנו יוצאים.
רוז אמרה שאנחנו יוצאים.
אז יצאנו.
יצאנו למקום שמעולם לא הייתי בו.
חורבה.
לא כל כך נכון להגיד שמעולם לא הייתי בחורבה, כי הייתי בהמון חורבות.
יותר נכון להגיד שלא הייתי מעולם בחורבה כזאתי.
שלדים היו על הרצפה, עצמות. קרשים שרופים עם מסמרים חלודים תקועים בהם היו מפוזרים בכל מקום. שרידי בטון, קש, ואבנים היו בכל עבר.
אם כי עבר זמן רב, שבע שנים, ריח העשן עדין נשאר טרי.
היה למנהיגים המון זמן לשפץ פה, אז למה הם לא עשו זאת?
"הגענו," אמרה רוז בחיוך רחב.
"פה נישן?" צחק מאט. "אני רוצה לראות את קאיה ישנה פה."
הסתכלתי על החורבה. הוא צדק. גם לי יש גבול,"אם אני אמסור את היהלום שלי, אני אפסיק להיות מיוחדת?"
מאט צחק ורוז הסתכלה עליי במבט תקיף. "תשתקי קאיה." אמר אליי רובי.
"לא רוצה."

"בלי רצון."

"תאמין לי, אין לי רצון לשום דבר ממה שקורה פה."

"אני בטוח."

"תפסיקו, שניכם." אמרה רוז והצביע על משהו בין העצים ,"קאיה, מאט, חושבים שתוכלו לטפס לשם."
מאט הרים יידים והצביע עליי. הוא שלף פגיון מכיסו והושיט אותו אליי,"טיפוס זה העסק שלה."
"מהיום זה יהיה גם העסק שלך." אמר רובי והושיט פגיון ארוך קצת יותר ממה שהביא לי מאט. "בהצלחה ידיידי."
הסתכלתי עליו בגלגול עיניים וסובבתי את הפגיון על יידי. התקדמתי אל העץ שמאט בעקבותי. "אם אני אעשה כאילו תקפת אותי," מאט לחש באוזני,"את חושבת שהם יוותרו לי על הטיפוס?"
עניתי לו בלי להסתכל עליו," אני לא יודעת. אבל תיהיה בטוח שלי לא תיהיה התנגדות לנסות." אמרתי וקירבתי את הפגיון סנטימטרים ספורים מידו. שמטתי את הפגיון ומשכתי בכתפי. "אופסי." מלמלתי בציניות.
מאט צחק ורץ אל העץ. רצתי בעקבותיו וזרקתי את הסכין מאחוריי גבי.
גיששתי ביידי בחיפוש נואש לענף חזק, ולבסוף נאחזתי באחד כזה ומשכתי את עצמי אליו. ישבתי על הענף, והחלתי לעמוד עליו בזהירות. שמעתי את הפגיון של מאט נתקע בעץ והמשכתי להתקדם.
הוא יהיה בסדר.
הנחתי את רגליי בגומות קטנות בעץ או חורים של חיות כלשהם והמשכתי כך.
שהגעתי לצמרת, שהייתה די נמוכה יחסית לצמרת, היה תלוי שם שק.
והצטערתי שזרקתי את הפגיון.
מאט גישש מתחתיי וראה את השק. הוא נאנח וצחק צחוק קליל, שלף את סכינו וזרק אל עבר השק. הפגיון ננעץ בחוט השק ותכולתו נשפכה פנימה. קפצתי מהעץ ומהרתי להחזיק בשקית שהשתלשלה מהשק. מאט ירד בזהירות מהעץ והגיע גם. "מה זה?" שאל והצביע על השקית. משכתי בכתפי ופתחתי אותה. מאט שלף את הקופסא שהייתה בפנים.
"זה מדהים.." מלמלתי. "למה זה מיועד?"
מאט בהה ביהלום השחור הנוצץ.
זה היה מראה מהפנט.
מאט נד בראשו כאילו אמר שאין לו מושג, ומיהר לסגור את הקופסא ולהחזירה לשקית.
צעדנו בחזרה אל רובי ורוז בכוונה לדעת מה הם רצו מאיתנו בכל הטיפוס הזה. "מה אתה חושב הייתה הכוונה שלהם?"
"כוונה?" צחק מאט צחוק קליל. "אין להם כוונה. הכל זה אימון. בוחן. מבחן אחד גדול."
"ועמדנו בו?" שאלתי את מאט שרצתי לאסוף את הפגיון שזרקתי קודם לכן. "במבחן הזה, אני מתכוונת."
מאט העביר את מבטו ממני אל השקית. "אני לגמרי לא יודע." אמר ושמט את השקית לצד הרגליים של רוז ורובי.