מטר תשעים – פרק 2

אורן
—–
איתמר המורה להיסטוריה מביט בכתה בשנאה ולוחש "המבחן מחר הוא שלושים אחוז מהציון שלכם, וזה לבגרות". הוא תמיד לוחש, כאילו בכוונה, כדי שנתאמץ לשמוע אותו, והוא שונא את כולנו, ואותי במיוחד. לא יודעת מה עשיתי לו, אבל מהרגע הראשון, הוא העיף עלי מבט אחד מרושע, ושנא אותי, יותר מכל השאר. חסר לי שרק אביט בטלפון, והוא כבר יחרים לי אותו. אם מישהו יגיד משהו מאחור, וכולם יסתובבו ויצחקו, הוא יעיף אותי למזכירות, בלי שום קשר. שונא אותי!
וזה הדדי. לעולם לא שנאתי מורה כפי שאני שונאת אותו, וזה מוזר, כי הוא דווקא צעיר, יחסית, ואולי, אם נסתכל בזווית העין, ביום טוב, אולי אפילו קצת נאה, אבל אני לא יכולה להפריד את השנאה מהמראה שלו, ולפעמים אני מדמיינת שיש לו קרניים של שטן, אדומות ומרושעות.
לחישה מאחור, "אורן!" אני לא מסתובבת. "אורן!" מה היא רוצה ממני? היא לא יודעת שאיתמר מחפש אותי. "אורן!" אני רק מסתובבת לשנייה להגיד לה לסתום ואיתמר תופס אותי.
"עופי למזכירות" הוא נוהם, בלחש, תמיד בלחש, "ואל תחזרי לשיעור שלי".
שיהיה. ממילא הוא לא מעביר שום חומר, ואת המבחן זה לא הוא שכותב. הוא רק שולח סיכומים מעצבנים במייל, בשפה גבוהה ומעצבנת שאף אחד לא מבין.
אני הולכת לאט, מביטה בענפי העצים שנעים ברוח. זה מזכיר לי את דניאל, עצים, גבוהים, ופתאום זה תופס אותי בכל הגוף.
אני מתיישבת ורועדת. חייבת שזה יעבור לפני שמישהו יראה אותי. רק שלושה שבועות עברו אבל פתאום זה מרגיש כאילו שלחו אותו לירח, למקום שמשם הוא אף פעם לא יחזור, ואם יחזור, בטח לא אלי.
שירה אמרה שאני צריכה להירגע. אני לא הבחורה הראשונה שחבר שלה התגייס לצבא ונעלם. בשבוע הראשון, כשהוא עוד היה בבקו"ם, הוא שלח הודעה כל שעה. "מתגעגע!", "נשיקות", "חושב עליך", "מה המפקדים פה חושבים לעצמם?", ואחר כך הוא קצת נרגע. הודעה פעם ביום, בקושי. התנצל שאסור להם להיות עם הטלפון בזמן האימונים, שהטלפון נשאר בתיק, באוהל. שהוא כל הזמן פוחד שיגנבו לו אותו. שהוא עייף מת, כל הזמן בשמירות, ואסור להיות עם הנייד בשמירות, שתפסו מישהו והעלו אותו למשפט.
אני קמה וממשיכה למזכירות. לא ממהרת. שונאת את המסדרונות הללו, את התמונות על הקירות, השלטים המטומטמים. לא יכולה לחכות שכבר נעוף מפה. איזה בזבוז זמן כל הבית ספר הזה.
המזכירה עם הקארה הצבוע שואלת "איתמר?" ואני מהנהנת. היא רושמת לעצמה פתק ומסמנת לי שאני יכולה ללכת. בדיוק כשאני יוצאת יש צלצול ואני טובעת בהמונים שיוצאים למסדרונות.
אני תופסת את שירה ליד הקולר וכועסת עליה. "את לא יודעת שאיתמר מחפש אותי? מה היה כל כך דחוף?"
לשירה יש עיניים כחולות חודרות, ,שיער ארוך ובהיר וגוף משגע. הבנים מתים עליה, והיא משחקת איתם כל הזמן. תמיד יש לה חבר, אבל נמאס לה מהם די מהר. דניאל לא מת עליה, חושב שהיא צבועה.
"סורי", היא אומרת לי, "היה לי דחוף לדעת אם את באה". היא מחייכת אלי ולעזאזל, אפילו השיניים שלה ישרות ולבנות כמו שצריך. אני שונאת אותה. היא כזו מושלמת.
"באה לאן?" אני שואלת, אבל באמצע השאלה נזכרת שהיא כבר דיברה איתי על זה. עוד מסיבה מטומטמת. עוד מועדון מטומטם. הם שכרו אותה בתור מקדמת מסיבות, קנו אותה עם כמה כרטיסים חינם, שהיא יכולה למכור ולקחת את הכסף לעצמה. את השאר היא מוכרת לכל אלו שרוצים להתחכך.
שירה מעיפה בי מבט סבלני ומתחילה להסביר לי שוב.
"אורן, את לא יכולה להיקבר בבית בימי שישי, את מאבדת את זה. תבואי, מה אכפת לך, הכרטיס עלי".
מאז שדניאל התגייס פשוט לא בא לי.
אבל שירה לא מוכנה לוותר.
"את באה", היא קובעת עובדה, "אנחנו נאסוף אותך, אפילו מטר לא תצטרכי ללכת ברגל. ואם את מבריזה אני לא מדברת איתך יותר."
נשמע מפתה, לא לדבר איתה יותר, אבל כשאני מנסה למלמל שלא בטוח, שאולי דניאל יצא שבת, שאולי נעדיף ערב שקט בבית, היא כבר לא מקשיבה לי ומתחילה לשכנע בנות אחרות לבוא, בתשלום כמובן.
בהסעה הביתה אני יושבת בין חגית לעדי, שתיהן מדברות על המסיבה בשישי, שתיהן מעצבנות אותי. זה מוזר כי רק לפני שבועיים חשבתי שעדי היא החברה הכי טובה שלי, עכשיו היא עולה לי על העצבים.
רטט.
אני מזדקפת ומוציאה את הטלפון. הודעה. מדניאל. "חלמתי עליך באימון וקיבלתי עונש. היה שווה!"
מתוק.