מטר תשעים – פרק 1

דניאל
——-

"קום! תן לי עשרים שכיבות שמיכה!"
התעוררתי בבהלה. ריר נזל מפי. בהיתי מבולבל בפניו היותר מדי קרובות של המפקד.
"קום כבר!" הוא צרח. כל המחלקה ישבה בשלשות והתבוננה בי, משועשעת. איש לא העז לצחוק.
קמתי מיד. הרובה נחבט ברגלי, ונפלתי. הפנים שלי כוסו באדמה.
"איזה אפס", כעס המפקד, "אפילו לקום אתה לא יודע?"
לא עניתי. התרוממתי וקמתי, מנסה להחזיק את הנשק ביד אחת ולנקות את פני ביד השנייה.
"עכשיו בוא לכאן ותן לי עשרים!" ציווה המפקד.
לא חשבתי הרבה. צעדתי בזריזות, מנסה לא לדרוך על אף אחד, ונעמדתי מול המחלקה. מבט מהיר, כולם מסתירים חיוך, אני הבידור היומי. ירדתי לשכיבות שמיכה, אחת, שתיים, שלוש.
"יותר מהר", כעס המפקד, "אין לנו את כל היום בשבילך".
המפקד היה בחור נמוך ורזה. סמל. שלושה פסים כחולים ואתה המלך. בכל מקום אחר לא הייתי מעיף בו מבט שני, אולי אפילו דוחף אותו קצת, שיזוז, שייתן כבוד למטר ותשעים שלי, אבל פה? פה הוא אלוהים. אסור לי אפילו להביט בו ישירות, למה מי אני? אני טירון מושתן, אפס אפסים, אני מעליב את האפס כשאני משווה אותו אלי.
סיימתי עשרים כפיפות. אם הייתם מבקשים ממני לפני שלושה שבועות לעשות שכיבות שמיכה הייתי חוטף שבץ אחרי שלוש, אבל פה – לאף אחד לא אכפת מהשבץ שלי, עשר פה ועשרים שם. התרגלתי.
עמדתי וחיכיתי. הסמל המשיך להסביר על כללי התנהגות בזמן המטווח. כל המחלקה התבוננה בו במבט רציני ויציב. היו כמה שיכולתי להישבע שישנו עם עיניים פתוחות.
חשבתי על אורן. בטח יושבת עכשיו בשיעור היסטוריה, מביטה בענפי העצים בחוץ וחולמת. התגעגעתי.
התגעגעתי גם לבית ספר. מי היה מאמין שאפשר?
מה שהכי רציתי זה להתחבק איתה. נזכרתי איך כמה פעמים ביום, מול כל השכבה, אורן הייתה מטפסת עלי, נתלית, רגליה תופסות חזק את רגלי מאחור, זרועותיה אוחזות בי בכוח. הייתי אוחז בה ומרים אותה גבוה, ידעתי שהיא אהבה את זה.
"אתה חולם עוד פעם לוי2?" כעס המפקד, "תתחיל לרוץ סביב הגבעה. חסר לך שאתה עוצר!".
בשבילו הייתי לוי2, היו גם לוי1 ולוי 3. לוי1 היה נמוך ושעיר. היה לו מבט של תחמן. לוי3 היה רוב הזמן במרפאה. הוא ניסה להוריד פרופיל.
רצתי. כולם הסתכלו עלי בזמן שהקפתי אותם. הסמל אמר להם שמי שלא יסתכל ישר עליו יצטרף אלי.
רצתי. דמיינתי שאני רץ אחרי אורן. שאנחנו בחוף הים. שהיא לובשת את הביקיני הלבן שלה.
רצתי.