מטורפת

"אוקיי אז בואי נראה מה יש לנו כאן" אומרת הרופאה בקול שקט
"טיה ג'יי…בת 15…בסדר." מוסיפה
אני לא מבינה, מה זה הקטע הזה של הרופאים להנהן כל הזמן?
אחרי שהייה קצרה של הרופאה שבחנה את הדף שהבאתי לה בקפידות, היא שאלה אותי
"טיה, למה את כאן לבד?"
שתקתי, לא רציתי לדבר על הבדידות שלי
"אוקיי…" היא אמרה הרימה את המשקפיים מאפה ובחנה אותי
הטלפון שלי צלצל, אליס מתקשרת. "אני יכולה לענות רגע?" שאלתי את הרופאה
"כן כמובן, אני יוצאת שנייה להביא משהו" השיבה הרופאה אמרה ויצאה מן החדר במהרה
"היי אליס" אמרתי לטלפון בקול רועד והדמעות שלי כבר עולות.
"היי טיה חומד, אני מקווה שאני לא מפריעה" אמרה אליס
"היום בשיעור היית קצת מהורהרת, לא דיברת הרבה"
טיה? את איתי?" שאלה לאחר רגע של שתיקה
"כן כן, אני איתך" אמרתי בשהייה
"בכל מקרה רק רציתי לבדוק שהכל בסדר, את יודעת שאני כאן בשבילך" אמרה
"איפה את חומד?" שאלה בדאגה
"אני בסדר" עניתי בהיסוס
"טיה איפה את?"
"אצל הרופא" שיקרתי, ובכן טכנית אני באמת אצל הרופאה
" את לבד?"
שתקתי. היא יודעת שאני לבד, היא מכירה את הסיפור ויודעת שאני לבד.
" אני בדרך אלייך אהובה, סמסי לי את הכתובת" אמרה בחדות וניתקה
'בית החולים ג'ין, קומה 6 מעבר C' סימסתי במהרה
או המילים אחרות, המחלקה הפסיכיאטרית לחולי נפש, חשבתי לעצמי
_______________________
אני מגיעה לבית החולים במהרה והמחשבות שרצות בראשי לא מרפות.
עצם העובדה שאני מגיעה לבית חולים שבגלל שטיה נמצאת שם אני מרגישה שקרה לה משהו, הקול שלה בטלפון, שוב פעם השתיקה הזו, כמו בשיעור. אני מכירה אותי מאז שהיא הייתה גוזלית, משיעורי הבלט של גילאי 5, והיא תמיד הייתה כזו חייכנית ומאושרת, בכל מאורע ובכל מצב, היא הייתה חייכנית.
אני לא יודעת מה פספסתי בשנתיים שגרתי שקנדה, אבל אני רואה שפספסתי הרבה.
טיה שבורה, אני מרגישה שהיא ממש שבורה, היא לא מסתדרת, זה באשמתי?
אני הריי השארתי אותה כאן, לבד, עם "ההורים" שלה שבכלל לא כאן, והיא פה בבית חולים לבדה.
דמעות עומדות לפרוץ מבעד עיניי אני נכנסת למעלית של בית החולים וכשהיא מגיעה לקומה השישית נאמר "קומה שש, המחלקה הפסיכיאטרית"
אוי לא, רק לא זה, היא תישבר עוד יותר, היא תתפרק לי.
_________________________

אני יושבת מול הרופאה בשתיקה, בוהה ברצפה, מחכה לסמס מאליס
'חדר 598, אני מסמסת לב במהרה
לאחר היכרות קצרה שלה עם אליס, שתינו יושבות מול הרופאה, היא מתחילה לדבר על התקפי חרדה, אשפוז, ולאט לאט נשימתי נעצרת, אני נושמת נשימות קצרות, עייני נעצמות והראש שלי כל כך כבד. אליס מחזיקה את פניי, אני לא שומעת ואני לא רואה כלום, אני לא מצליחה לדבר.
אני פותחת את עיניי בכוח וקמה מהכסא, אני צועדת לכיוון הקיר ומאגרפת את ידיי, אני לא מצליחה לנשום. אליס קמה אליי ואני נאחזת בה כדי לא ליפול.
"זה התקף" ד"ר אלכס אומרת, היא מחפשת במגירת שולחנה משהו, היא מוציאה קופסת כדורים ומשאף.
"את הכדורים את לוקחת שיש לך יותר מהתקף אחד ביום,כלומר בפעם השנייה ביום, ואת המשאף את לוקחת עכשיו" היא אומרת.
אני לוקחת את המשאף ושואפת את החומר, יש לו טעם של מתכת.
אני מתיישבת על הרצפה מכונסת, לא יכולה לזוז, מכסה בידיי את אוזניי, מעדיפה לא להיות, לא לשמוע ולא לראות.

אני מתעוררת במיטת בית חולים כשהתאורה כל כך זוהרת שזה כואב בעיניי, התעלפתי?
צמד המילים חולת נפש מתהדהד לי בראש, זה כואב כל כך.
אני קולטת שאני מטורפת, פשוט מטורפת.
אני רואה את אליס, יושבת בכורסא לידי וקוראת ספר על המשקפיים העגולים שלה.
אולי אליס רואה אותי עכשיו אחרת, מעניין מה היא חושבת עליי עכשיו, אחרי שגילינו שאני מטורפת.
אליס כנראה שמה לב שהתעוררתי, היא מחייכת אליי ברכות.
היא נראת עייפה, אני לא ממש יודעת מה השעה כרגע ומחשבות רצות בראשי, כמה זמן אני כבר כאן? אליס הייתה איתי כל הזמן הזה? כמה זמן אני אשאר פה?
משום מה הכל קשור לזמן, אנשים בדרך כלל אוהבים לקחת את הזמן כמובן מאליו, אבל זאת טעות.
"לא משנה לי איך יגדירו אותך, איפה יאשפזו אותך ובאיזו מחלקה, אני תמיד אהיה כאן בשבילך" אומרת אליס בקול שקט
אחות נכנסת ברוח סערה עוד לפני שאני מספיק לענות לאליס.
האחות כל כך לחוצה, שערה מוקפד ואסוף והיא נמוכה.
מנתקת אותי באגרסיביות מהמכשירים ואני מתחילה להילחץ, מה קרה?
היא בורחת מן החדר עוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה כאן.
אליס מקבלת שיחת טלפון ולפתע החווירו פניה