מטורפת\\ פרק 12

משהו קרה לה שם, בשיקום.
היא לא מדברת הרבה, לא מדברת כמעט בכלל, היא עוצרת את עצמה מלבכות ועוצרת את עצמה מלצחוק, הדמעות כל הזמן עומדות בתוך עיניה, מחכות לפרוץ החוצה ולהרטיב את פניה.
היא רוב הזמן בחדר שלה או שלי, מידי פעם יושבת בכורסא הלבנה בסלון.
אני מנסה לדבר איתה, אבל היא רק מהנהנת או מנידה בראשה, לפעמים מדברת בשקט ואני מחבקת אותה חזק.
היא לא עושה בכוונה, כיבו אותה, ואני מנסה להדליק בה את האור בחזרה.
אתמול בערב היא רעדה, ניסתה לעצור את הבכי בכוח, "זה בסדר לבכות" לחשתי לה בשקט,
היא רק הנהנה בראשה ובכתה בדמעות שקטות.
היא בקושי יוצאת החוצה, רק לפסיכיאטר פעם בשבוע ומידי פעם היא באה איתי לסופר.
היא קוראת את אותו הספר שוב ושוב, כל יום מההתחלה ועד סופו.
אני דואגת לה כל כך.
בשבוע שעבר היה לה התקף, היא כמעט איבדה את ההכרה.
היא התכנסה בתוך עצמה ונשכה את שפתיה, לא הצליחה לנשום.
לא רציתי שנגיע לבית החולים, הבאתי לה את המשאף וכדור אחד שהרופא הביא בביקורת האחרונה.
עכשיו היא שוכבת במיטתה ובוהה במאוורר הקיר שמסתובב.
אני שוכבת לידה ומנסה לארגן בראשי משפט, מה לומר לה?
אני מתיישבת ותופסת בידה, היא נראה מבולבלת.
היא מתיישבת מולי בתהייה מה אעשה, טיה עוצרת את העצמה מלדבר, היא חוששת.
"הכר ספוג כבר מכל הדמעות,
ועל פעם אני מאמינה שעד הבוקר זה יעלם,
שמחר אני אקום בסדר, ואסתכל במראה וארגיש שפויה,
וכל לילה אני אומרת "מחר יהיה בסדר"
אבל מחר לא בסדר,
ואני אומרת שאני לא אבכה, הגיע הזמן להפסיק להישבר
אבל לא הלילה, כי פלוגת הצער היום בלילה
ניצחה את פלוגת השמחה
חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות
על תותחי האהבה
חיילי החיוך ירו חץ של אושר
פלוגת הצער לא נפגעה
חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה
פלוגת הצער נצחה
ומאז כל ערב הם פותחים שולחן
בחדר ליבי הקטן
לפעמים השמחה שולחת מרגלים
אך לרוב מגלים את כולם
הצער עושה אימונים בין רכסי הייאוש
שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול
הם שטים על ספינה עשויה עצבות
הם שטים על הים שעשוי דמעות
אז אם פתאום אתה שומע בלילה
תהלוכת צער ליד חלונך
אז כנראה שפלוגת הצער
הלילה ניצחה גם אותך" היא אומרת ואני מנסה לא להיראות המומה