מטורפת\\ פרק שני

אליס מקבלת שיחת טלפון ולפתע הלבינו פניה
_____________________________________________
אני מקבלת טלפון מליאר, מנהלת בית הספר.
מה אני אגיד לה? מה אני אגיד לטיה?
_____________________________________________

אליס מנסה לשמור על קור רוח, היא יוצאת מן החדר ואומרת שעוד דקה היא מגיעה.
אני לא יודעת מי התקשר אליה, אבל אני יודעת שזה קשור אליי.
אחרי זמם מה היא חוזרת, , שקטה, חיוורת כאילו ראתה רוח רפאים, היא מתיישבת בצד מיטתי ליד רגליי ולוקחת נשימה עמוקה.
היא עוזרת לי להתיישב לידה
היא פשוט מחבקת אותי בשקט, ואני לא שואלת שאלות.
"את חושבת שאני מטורפת?" שאלתי את אליס, בלי קשר לנאמר מקודם.
"טיה, את תהיי בסדר, ולא, אני לא חושבת שאת מטורפת, אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאהבתי אותך אתמול ושלשום" משיבה אליס
"אני באמת אהיה בסדר? אני מטורפת אליס, תראי איפה אני, מאושפזת במחלקה לחולי נפש, אני לא יודעת מה השעה, איזה יום היום ואיזה סוג של מחלה יש לי, אבל אני מטורפת, אני מאבדת את זה לגמרי"אני אומרת בבהלה.
"את תהיי בסדר גמור טיה, אני כאן בשבילך ואנחנו נעבור את זה ביחד. אני יודעת שזה קשה לשמור על שפיות בזמנים כאלה, תאמיני לי שאני יודעת, אבל יהיה בסדר, את תתחזקי ואני אעזור לך להתחזק" אומרת אליס ברכות ומניחה את ידה על ראשי.
אני מרגישה את הרעד שלה, היא מסתירה ממני משהו.

_____________________________________

עוד בוקר שאני מגיעה עם עיניים אדומות לכל מקום ואומרת שאני בסך הכל עייפה.
עוד בוקר שאני כבר לא רואה, הכל מטושטש.
עוד בוקר שבמקום להיות שפויה אני ממררת בבכי.
עוד בוקר עם התקף חרדה, שניים, שלושה, כבר לא אכפת לי, הם מגיעים בתדירות כל כך גבוהה שאני לא מפסיקה לבכות כל הזמן.
עברו כבר כמעט חודשיים מאז האבחנה, לפני 5 ימים שחררו אותי הביתה לפרק זמן,
אני מאבדת את השפיות, אני מאבדת את זה!
אליס הייתה איתי הרבה, בכל הטיפולים, היא נתנה לי את כל התמיכה הרגשית והנפשית שהזדקקתי לה.
משהו קרה, אני חייבת להשיג את אליס, אני מתמוטטת.
אני מתקשרת אליה מספר פעמים, אך לשווא, היא לא עונה.
אני לא מסוגלת להכיל דבר כזה, אני משתגעת!
אני שולחת לה מספר הודעות, היא לא עונה לי.
אני מתפרקת, רק זה מה שהיה חסר לי.
אני נזכרת בין כל הדמעות שאליס אמורה ללמד עכשיו את הכיתה שלי בסטודיו של בית הספר.
אני יוצאת מהבית ומתחילה לרוץ, אני בקושי רואה משהו מרוב כל הדמעות, המחשבות שרצות בראשי מכאיבות לי כל כך.
אני נכנסת לבית הספר ברוח סערה, רצה.
בסוף אני מגיעה לסטודיו עם עיניים אדומות מבכי, ואליס רואה שמשהו לא בסדר
___________________________________

טיה שלי כבר בבית, הייתה אצלה ביום חמישי, היא שקטה מאוד, לא מרבה לדבר.
אני מגיעה לשיעור של כיתות י' בשעה ראשונה לשיעור המודרני של הכיתה של טיה.
הן מתארגנות להן בצד הסטודיו, לא שמות לב למה שקורה סביב.
פתאום הדלת נפתחת בשקט, טיה עומדת שם, היא לא בסדר, משהו קרה לה.

באותו רגע "הלב שלי נפל לתחתונים". היא עומדת בפתח הסטודיו, קפואה למדי, מנסה לעצור את הדמעות.
אני חוצה את הסטודיו במהירות וככל שאני מתקרבת לטיה אני רואה על פניה שמשהו קרה לה, ליבי הולם כל כך חזק שנדמה לי שאני יכולה לשמוע אותו.
אני מחבקת את טיה והיא פורצת בבכי.
"ההורים שלי התקשרו אליי" אומרת בין בדמעות.
אוי לא, עד שהיא הרגישה יחסית בסדר, רק לא זה, היא תישבר שוב