מטורפת\\פרק 11

"את צריכה ללכת לישון" אני אומרת בשקט, שתינו ישובות על הספה כבר כמה שעות והשמש עוד מעט עולה.
"את צריכה להתחיל לדאוג גם לעצמך אליס, עכשיו תעלי לישון" אני פוקדת עליה.
"טיה, אני צריכה להיות ערה" היא אומרת, היא כל כך עייפה, אני בספק אם היא ישנה בשלושה ימים האחרונים. אני מזיזה אותה, והיא עולה בשקט ומפריחה נשיקה באוויר.
מסכנה אליס שלי, מה היא עוברת.
אני מזפזפת בין הערוצים בטלוויזיה, חוץ מתכניות בוקר אין מה לראות.
אני נכנסת לחדר שלי ולוקחת את מחברת הסקיצות שלי, מוצאת עט במטבח ומתחילה לשרבט

……………
שתיקה רועמת, אם הייתי צריכה לתאר את עצמי בשתי מילים, הייתי אומרת שתיקה רועמת.
הכל חוזר על עצמו, כמו תקליט שרוט, שמנגן את אותה השורה בשיר שוב ושוב.
הכל היה די שגרתי, אני גרה עם אליס, אף אחד לא יודע את זה חוץ ממני ומאליס, כל יומיים יש לי התקף הרסני, אליס מצליחה להרגיע אותי, אני בוכה כמעט כל הזמן, ושוב, ושוב.

אליס מקבלת שיחת טלפון, פניה הלבינו כמו סיד.
שיחה לא ארוכה, הרבה "אוקיי" נאמר בשיחה הזאת.
"יש לי חדשות רעות" אליס אומרת ברעד, 'רק לא אשפוז, רק לא אשפוז' אני מתפללת לעצמי. "מחזירים אותך לשיקום", לעזאזאל, זה יותר גרוע מאשפוז.

____________

ביום הראשון של השיקום אמרו לי לחכות לטיה, למקרה שיהיה לה התקף.
אחרי זמן מה שאני יושבת בחדר ההמתנה, קוראת את 'אסון יפהפה' בפעם השביעית, אני שומעת צרחות מכיוון האגף השיקומי, צרחות מוכרות, טיה צורחת.
אני עוזבת הכל והולכת במהירות אל עבר הדלת שמפרידה בין בית החולים לבין השיקום.
אני דוחפת את הדלת במהירות ומתקדמת אל עבר הצעקות, ליבי הולם כל כך חזק שאני יכולה לשמוע אותו.
הכל כך כך לבן בשיקום, ציורים שאמורים לשמח והרבה קשתות בענן על הקירות.
אני רואה את טיה, בתוך חדר שקוף עם עוד 3 רופאות, הכניסו אותה לשם הרגע ונעלו את הדלת, אני לא יכולה להוריד את עיניי ממה שקורה לה, מסכנה שלי.
אני כל כך כועסת, היא לא צריכה רופאים עכשיו, היא צריכה רוך וחום.
היא דוחפת את הרופאה שמנסה לרסן אותה, אני מנסה לקרוא למישהו שיפתח לי.
רופאה אחרת עוברת על הרשימות של טיה והרופאה השלישית מנסה לחבר לה עירוי כאשר היא כביכול מצליחה, טיה תולשת את העירוי מידה ומבט הלום קרב בעינייה.