מטורפת\\פרק תשיעי

הרופא הראשי רצה לדבר איתי, הוא הוביל אותי דרך מסדרון צר ולבן. המילים שלו מהדהדות בראשי.
"ההתקף האחרון וההתקפים הבאים יכולים לגרום למוות" הוא אמר בקרירות
"מה? לא, לא לא ולא!" אני תופסת בראשי "איך אפשר לטפל בזה?" אני שואלת בהיסטריה
"ניתן לה זריקות באפן קבוע להתקפים קלים, הן מאוד חזקות אז ההתקפים שלה יהיו 'קטנים', את הזריקות צרך להזריק פעם ביום, אם יש לה התקף 'גדול', את נותנת לה עוד זריקה, אוקיי?" שואל ומרים את מבטו אליי "אוקיי" הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
"אנחנו רוצים לאשפז אותה לכמה שבועות" הרופא מתחיל לומר ואני קוטעת אותו בקריאת "לא".
"תשמע, הייתי איתה מהרגע הראשון שהיא נכנסה לאשפוז, זה לא עושה לא טוב, ההווי והעננה הזו של האשפוז רודפת אותה יום וליל, היא מתחרפנת רק מהמחשבה שרוצים לאשפז אותה.
אנחנו נבוא לביקורת כל שבוע, ואני אהיה איתה כל הזמן" אני אומרת ולוקחת אוויר, הרופא מהנהן ומסכים לבקשתי, יש!
אבל אני עלולה לאבד את טיה, אני עלולה לאבד אותה בכל התקף.
היא תתעורר בכלל? המחשבות אוכלות אותי מפנים, שוב.

אני יושבת לידה כבר שעות, "אליס" אני שומעת בקול שקט, טיה שוכבת במיטה לידי, עיניה פקוחות לרווחה והיא נאבקת במשהו.

_________________

זה כבר הנוהל הקבוע, אני מתחרפנת או מקבלת התקף סופני= נותנים לי סמים= אני מסטולה ליומיים בערך= נגמרה ההשפעה= התקף נוסף, וכך הלאה.
אני שונאת את השגרה הזאת, אליס מתעקשת שישחררו אותי ולא יאשפזו אותי.
היא תמיד מבינה אותי ונלחמת למעני, אבל סיימתי להיאבק, אני עוד מעט הכל נגמר.