מטורפת\\פרק שישי

"היא נעלמה, היא קמה והלכה, היא לא יכלה לשאת את העול הזה" אמרה בלחש
ויום אחד, הייתי כבר בת 21, כמעט עשור שלא ראיתי את אמא שלי, אף אחד לא ידע איפה היא.
מצאו אותה, גוססת" אליס אומרת ומנסה לאסוף את דמעותיה

___________

אני חייבת להתאפס, אני מנסה לאסוף את הדמעות בכוח, זה קשה, אין לי בעיה לבכות עם טיה, אבל עכשיו זה לא הזמן, אני צריכה לשמש לה כדמות חזקה, אבל אני לא.
" בקיצור חומד, אנשים עוברים כל מידי דברים בחייהם, יש מצבים קשים וקשים פחות, ולא משנה מה קורה, גם אם מרגישים שנופלים במורד המדרגות, הן תמיד ישארו שם ואפשר לעלות בחזרה. הגלגל מתהפך, פעם את למעלה ופעם למטה, אבל הוא לא נעצר, הוא ממשיך להתגלגל" אני אומרת ומנסה לעצור את דמעותיי.
אני תופסת בידה ומפסיקה לדמוע, "עכשיו אני רוצה שתבטיחי לי, ולעצמך, שאף פעם אל תעשי את זה" אני אומרת "אני מבטיחה לך אליס, אבל מה אני אעשה כשיהיה לי קשה? כשהשפעת הזריקה תתחיל להתפוגג, ויתחילו לי שוב התקפים, זה מרגיש כמו התקף לב.
או שיאשפזו אותי שוב, ואיזה מן חיים אלה כשאת מאושפזת כל הזמן במחלקה סגורה?" טיה נאנחת.
"לא משנה מה יקרה לך, איפה תהיי, כמה קשה יהיה המצב ואיזה התקף יהיה לך, אני כאן.
ואני לא אומרת את זה בשביל הקיטש, אני באמת מתכוונת לזה" אני אומרת
טיה מהנהנת, היא אף פעם לא מהנהנת, היא שונאת את זה.
משהו מוזר קורה כאן.

__________

חמש שעות ושלושים ושש דקות
חמש שעות ושלושים ושש דקות
חמש שעות ושלושים וחמש דקות
חמש שעות ושלושים וחמש דקות לרוגע
חמש שעות ושלושים וארבע דקות
"אולי תנוחי קצת?" שואלת אליס "לא ישנת כבר כמה לילות, נכון?" היא מוסיפה
איך היא יודעת? מה אני נראת עד כדי כך עייפה?
"בואי, תנוחי קצת" היא מובילה אותי לחדר בקומת הקרקע.
אני כל כך עייפה, והחדר כל כך לבן, מיטה גדולה, ארון בצבע שמנת ושולחן כתיבה מעץ, מראה ארוכה תלויה ליד הארון, חדר טיפוסי של נערה. של מי החדר הזה?
לא של אליס, זה בטוח. אני יודעת שאליס ישנה בקומה העליונה.
בזמן שאליס מארגנת את המיטה אני מסתובבת בחדר, מעבירה את אצבעותיי על הגימורים והטקסטורות של הארון, "של מי החדר הזה?" אני שואלת בסקרנות
לחדר יש ריח חדש, ואת הריח של אליס.
"אם את רוצה, הוא שלך" אליס עונה.
אני מחבקת את אליס והיא לוחשת לי "יהיה בסדר", אני יודעת שעם אליס אני בטוחה.
חמש שעות ועשרים ואחת דקות לשפיות
"עכשיו הגיע הזמן שתשני" אליס אומרת בשקט ואני מביטה בשעון הקיר, 1:34.
" לילה טוב חומד" אליס נושקת בראשי ואני מתיישבת על המיטה.
היא יוצאת בשקט ומכבה את האור, אני נשארת לשבת על המיטה.
אני שומעת אותה הולכת לכיוון המטבח,מוציאה כוס ומרתיחה מים, יש לי תחושה שגם היא לא ישנה כמה לילות.
אחרי זמן מה, שאני יושבת רדומה על המיטה אני נשכבת על המיטה ומתחפרת מתחת לשמיכה.
חמש שעות ושלוש דקות לשפיות.
________

אני לא יכולה ללכת לישון, אני מכינה קפה ומתיישבת בכורסא בצבע השמנת, אני מוצאת את עצמי בוהה באוויר.
אני מתעוררת לאחר ששמעתי צרחה, אני הולכת מהר לחדר של טיה, אני מוצאת אותה מכונסת על הרצפה בפינת החדר, בחושך, מתנדנדת מצד לצד, תופסת את ראשה בידיה וחובטת בו בברכיה.
אני מחפשת מהר את המשאף שלה ואת הכדורים, אני לא מוצאת אותם בשום מקום, לא בתיק שלה, לא בחדר ולא בסלון.
אני מחליטה להתיישב לידה ולאסוף אותה בידיי, אני שומעת אותה לוחשת משהו.
"לא אמא אני בסדר" היא לוחשת, שוב ושוב, "לא אמא אני בסדר".
היא מתחילה לבכות, ולחזור על המשפט שוב ושוב, היא לא מפסיקה.
אני ממשיכה עם תנועתה, מנדנדת אותה מד לצד ומניחה עליה את ראשי.
"לא אמא אני לא בסדר" היא לוחשת " אני לא בסדר", " אני לא בסדר" היא צועקת.
היא צריכה להגיע לבית החולים, כמה שיותר מהר.