מטורפת\\פרק שביעי

אני לא יכולה ללכת לישון, אני מכינה קפה ומתיישבת בכורסא בצבע השמנת, אני מוצאת את עצמי בוהה באוויר.
אני מתעוררת לאחת ששמעתי צרחה, אני הולכת מהר לחדר של טיה, אני מוצאת אותה מכונסת על הרצפה בפינת החדר, מתנדנדת מצד לצד, תופסת את ראשה בידיה וחובטת בו בברכיה.
אני מחפשת מהר את המשאף שלה ואת הכדורים, אני לא מוצאת אותם בשום מקום, לא בתיק שלה, לא בחדר ולא בסלון.
אני מחליטה להתיישב לידה ולאסוף אותה בידיי, אני שומעת אותה לוחשת משהו.
"לא אמא אני בסדר" היא לוחשת, שוב ושוב, "לא אמא אני בסדר".
היא מתחילה לבכות, ולחזור על המשפט שוב ושוב, היא לא מפסיקה.
אני ממשיכה עם תנועתה, מנדנדת אותה מד לצד ומניחה עלייה את ראשי.
"לא אמא אני לא בסדר" אני לוחשת " אני לא בסדר", " אני לא בסדר" היא צועקת.
היא צריכה להגיע לבית החולים, כמה שיותר מהר.
אבל מה כבר יתנו לה בבית החולים? עוד זריקה שתשאיר אותה בהיי ל-36 שעות?
זה לא טוב, זה לא טוב. אני לא יודעת מה לעשות.
כמה זמן היא ישבה ככה עד שהגעתי?
היא פתאום נרגעת, היא מפסיקה להתנדנד וללחוש, היא רק בוכה, בשקט. הדמעות זולגות על פניה כמו נחל זורם, היא יושבת בחיקי, ואני מנסה להבין מה לעשות קודם.
כל כך שקט עכשיו, עוד מעט הזריחה, אף אחת מאיתנו לא זזה, כי בתוך טיה כנראה מחוללת מלחמה, הזריקות כנגד ההתקפים. ההתקף נגמר? היא לא ממש באיפוס, אני לא יודעת אם היא שומעת אותי, כל התקף שלה שונה מהקודם לו.
"הכל בסדר טיה, הכל בסדר" אני לוחשת ומנענעת אותה קלות.
לאחר זמן רב, נשמעת לחישה שקטה מתוך ה"גוש" הקטן שאני מחבקת, "אליס?" טיה אומרת ומרימה את ראשה, "אני מצטערת" היא אומרת ומתחילה לבכות, היא מרגישה אשמה, עכשיו אני יודעת, היא הייתה בהכרה חלקית, היא יכלה לשמוע ולהרגיש מה היא עושה אך לא לשלוט בזה, ההתקף היה חזק ממנה.
אני מחבקת אותה, כבר לא בתור "גוש". "אני מצטערת" היא לוחשת. "זה בסדר טיה, עברנו את זה" אני לוחשת לה בחזרה.
השמש מתחילה לעלות, אני מנסה לחזור לשגרה, להראות לטיה שהכל בסדר, כואב לי עליה שהיא מרגישה אשמה.
"אני הולכת להכין תה, את רוצה לבוא איתי?" אני שואלת ומחייכת אל טיה
"אני אשמח" היא אומרת ואני מובילה אותה אל עבר חדר האמבטיה.
בזמן שטיה שוטפת את פניה אני אומרת לה שהיא לא אשמה.
"את חייבת להפסיק להצטער על ההתקף שלך, זו לא את אשמה" אני אומרת לך
________

אני מרגישה כל כך לא בסדר, לא נעים לי מאליס, שהיא הייתה צריכה לעבור את ההתקף הזה.
היא לוקחת אותי לשטוף את פניי, אני מביטה במראה ואני נראת נורא. העייפות בהחלט ניכרת על פניי.
"אני מצטערת אליס, את לא צריכה לעבור את זה" אני אומרת לאליס בזמן שאנחנו צועדות אל עבר המטבח, "טיה, אני לא עוזבת איתך, אין לי בעיה עם ההתקפים שלך, אני כאן כדי לעזור לך להתמודד איתם. את לא צריכה להצטער עליהם, זה לא באשמתך. גם אם את מודעת למצב, זה עדיין לא באשמתך" אליס אומרת בקול רציני למדי.
עכשיו אני בטוחה, השפיות נגמרה.

בסביבות שעות הבוקר המאוחרות יש לי התקף נוסף, אני לא יכולה לנשום באופן סדיר, ואני נופלת ארצה, מנסה להיאחז בקירות.
אני שומעת את אליס מדברת, אוחזת בי ברכות. אני לא יכולה לדבר, הכל שחור פתאום.
אני לא רואה ולא שומעת.
אני שומעת סירנות של אמבולנסים, ואז, אני חוזרת לא לשמוע כלום ולא לראות כלום.
אני מתה?