מטורפת\\פרק רביעי

זה היה בקיץ לפני שנתיים, אני לא אשכח את היום הזה לעולם, ההורים שלי הושיבו אותי במטבח והתחילו לדבר איתי על מעבר ושינוי, אני חשבתי, כמו ילדה טובה ותמימה, שאנחנו בסך הכל עוברים דירה. טכנית, זה נכון, רק שאני לא עברתי, הם עברו בלעדיי.

מבטה של אליס מסמן שהיא קצת מבולבלת. "את יכולה לשאול שאלות" אני אומרת בנחת
"אני בסדר עכשיו" אני מוסיפה.
מבטה של אליס לא שליו, היא מודאגת.
אני מניחה שהיא רוצה לשמוע את הסיפור אבל לא רוצה לשאול, אני כמעט בטוחה שאני לא אכנס אל תוך התקף קשה כמו שהיה לי הבוקר, בגלל הזריקות שקיבלתי בבית החולים.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, אליס עדיין לא שמעה את הסיפור במלואו.
"אמא שלי אמרה לי שהם נוסעים לטיול ואני נשארת את מרי, דודה שלי.
תחילה, חשבתי שהם בסך הכל יוצאים לנופש, אולי לטיול קצר, כמו שהם יוצאים בדרך כלל. אבל לא שמתי לב שאני נכנסת אל תוך מלכודת". אני עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה.
"הם התארגנו לנסיעה שלהם, ארזו יותר מידי דברים.
השאירו אותי אצל דודה שלי, אימי נראתה מאושרת למדי, אולי אפילו יותר מידי.
תפסה בכתפי בחיוך רב בפתח ביתה של דודתי, 'ביי מתוקה' אמרה בחיוך גדול, הסתובבה אל עצר השביל והחלה לצעוד.
'מה? אפילו לא חיבוק?' צעקתי לעברה והיא, היא לא השיבה" אני אומרת בכאב.
מבטה של אליס מעורער, מעניין על מה היא חושבת.
"דודה שלי כמעט אף פעם לא נמצאת בביתה, היא אחות בבית החולים היליגרף שבמרחק שעתיים נסיעה. היא נמצאת שם כל היום וכמעט לא חוזרת לביתה.
אמא השאירה לי את הכרטיס האשראי שלה, וכך אני עושה הכל.
אני קונה ככה את הציוד לבית הספר, למחול, את התרופות ואת אוכל"
"את עושה הכל לבד?" אליס קוטעת אותי
"כן, מה אני כבר יכולה לעשות?" אני אומרת בנועם אבל בעצם, אני כל כך עצובה, שתראו מה קורה לי.

"לאחר כשבועיים שאלתי את מרי מתי ההורים שלי חוזרים, לאחר רגע של שהייה היא אמרה 'הם לא מתכוונים לחזור בקרוב, לאמא של הרבה עבודה בחול, הם לא חוזרים בקרוב'
ואז, חשכו עייני, פתאום נפל לי האסימון! אמא רק רצתה להיפר ממני, אני רק תקעתי את קריירת מעצבת האופנה שלה, היא רק חיכתה להיפטר ממני, ואבא? אבא היה אדיש לכל דבר.
לא ישנתי לילות שלמים, הייתי בודדה, מנותקת" אני אומרת ברעד
אליס אוחזת בידי, היא בוכה.
____________________________
הסיפור של טיה מזעזע, אני לא מבינה, איך הורים מביאים לעולם ילד, וזורקים אותו כשנמאס להם.
וטיה, טיה כל כך אמיצה, היא עשתה הכל העצמה במשך שנתיים ולא סיפרה לאף אחד.
אני כל כך מעריכה אותה, אני היא הייתה צריכה לבקש תמיכה ועזרה, או לפחות לצלצל אליי למרות שהייתי במרחק 3875 קילומטרים.
הייתי מביאה אותה אליי, לקנדה.
היא רועדת, אם אני לא אעצור אותה עכשיו, אנחנו נחזור לבית החולים עוד הלילה.
"זה בסדר חמודונת, תספרי לי את ההמשך אחר כך" אני אומרת ומושכת באפי
טיה מהנהנת ומניחה את ראשה על הספה.
"אני נותנת חצי שנה" טיה אומרת פתאום בחדות
"חצי שנה למה?" אני שואלת
"חצי שנה לסוף" טיה אומרת במהירות
"לסוף של מה?" אני מתחילה לחשוש
"שלי" טיה אומרת ואני מרגישה כאילו אבן נחתה עליי וריסקה אותי