כתבי עליי *פרק 1*- זמן מתאים

בפעם הרביעית השבוע אני יושבת מול המחברת בשתיקה.
אני אולי צריכה להקשיב לטסלה ופשוט לשחרר מזה. פתחתי את האפליקציה של יוסקול וראיתי שם הודעה מטסלה. האגו שלה כל כך בשמיים, משתמשת בהודעות של היוסקול יותר מבהודעות של הוואטסאפ. אני תוהה מתי היא תתעורר על עצמה ותבין שאף אחד לא משתמש בפונקציית ההודעות ביו סקול חוץ ממנה

״מה קורה? בא לך ללכת לקניון היום?״ היא כתבה.

״למען השם טסלה, תשתמשי בוואטסאפ.״

״אני מסרבת להשתמש באפליקציה המיינסטרימית הזאת.״

״גאד, עכשיו את היפסטרית?״
לטסלה יש כל כמה זמן שיגעון חדש, פעם היא צפתה בתכנית על אנטון צ׳כוב, והייתי משוכנעת שיכלה לכתוב מחזות מעורר השראה ומעוררי מחשבה. היא העלתה מחזה באודיטוריום של הבית ספר. בהתחלה חשבנו שלא נוכל להיראות פתטיות יותר, ואז טסלה חטפה ג׳וק שייקספירי והרסה את המעמיד החברתי שלנו אפילו יותר. בכל אופן, סגרתי את האפליקציה ויצאתי מהחדר.
אבא שלי היה במטבח והכין שקשוקה. ״בוקר טוב נסיכה!״ הוא קרא בעליזות יתרה. לפני שבועיים הוא מצא עבודה באיזה משרד של חברת נייר טואלט גדולה. ואני לא צוחקת, נייר טואלט. הוא מקבל מזה כסף טוב (אפשר לומר, מעולה) וזה עשה אותו יותר שמח. וכשהוא שמח, אני שמחה.

״ הכנתי לנו ארוחת בוקר של מלכים!״

הוא שם בשתי צלחות שקשוקה ולחמנייה ומזג לשתי כוסות קפה חם. אלירן קם והתיישב על הכיסא בחדר אוכל. שכחתי להזכיר? יש לי אח קרציה בן 11. וואנאבי ערס, וכן, לצערי המוזיקה המזרחית הזוועתית מהחדר שלו מגיעה לחדרי. אין לכם מושג כמה פעמים התעוררתי לצלילי פאר טסי. ״בוקר טוב אלירנצ׳וק.״ אבא שלי אמר. אלירן היה שקוע במשחק באייפון שלו. ״ תענה כשמדברים אלייך, כפוי טובה.״ אמרתי לו. ״סתמי ת׳פה זו…״ אבא שלי כיחכח בגרונו ואליהן מיד עצר את המשפט. ״תיזהר במילים שלך, מתוקי״ אבא אמר באדישות.
אני סוג של שונאת את אח שלי.כל מה שיש באמא שלי אני רואה בו. הוא נצלן,דוחה, כפוי טובה, שוביניסט, אידיוט ואני חושבת שהוא לא היה מדבר עם אבא שלי עם הוא לא היה חייב. כן, אני שונאת חצי מהמשפחה שלי, מצב עגום, כן.
קיבלתי שיחה נכנסת מטסלה.
״הלו?״ עניתי

״אז את רוצה ללכת לקניון?״

״ אני לא יודעת, זה לא יותר מידי מיינסטרים בשבילך?״

״ שתקי, אני תמיד יכולה ללכת עם אנאל.״

״לא נכון, היא באילת.״

היא נאנחה בקוצר רוח ״אז את באה או לא?״

״בסדר, בסדר״ ניתקתי את הפלאפון.

אני התלבשתי, חולצת טי בצבע לבן עם הדפס של עוגייה ושורט בצבע ירוק אם שאלתם את עצמכם. אכן לא ניחנתי בחוש אופנה של ג׳וליאנה רנסיק, אבל זה אף פעם לא הפריע לי.
״אבא אני יצאתי לקניון עם טסלה!״

״בסדר, תעשי חיים!״
רק כמה רחובות מפרידים בין הקניון לבין הבית שלי. הלכתי על המדרכה והסתכלתי על האבנים המשובצות בה. אני זוכרת איך פעם, כשהייתי קטנה, שיחקתי במשחק שאסור לדרוך על לבנים בצבע סגול. ואז יום אחד טסלה אמרה שזו הפרדה על פי גזע, ונתנה לי דוגמאות על מקרי גזענות נוראיים בעולם. להיות חברה שלה זה גם ברכה וגם קללה. כשהגעתי לקניון ראיתי את טסלה יושבת על שפת המזרקה.
״היי!״ צעקתי לעברה.

״או, היי!״ השיבה לי והתקדמה לעברי.
ראיתי שיש לה משקפיים עם מסגרת עבה.

״טסלה, נו באמת!״ נאנחתי ״מה הקטע של המשקפיים?״

״מה? אני חושבת שזה מגניב״

גלגלית עיניים ״ רק שלא תגדלי זקן.״

נכנסתי לקניון ובעיקרון ראיתי את הדבר הכי נוראי בעולם: אורטל יעקובי. היא בעיקרון הדבר הכי פרחי שתראו בחיים שלכם, עם מנת משכל של קופסת צבעי פנדה. היא כל הזמן יורדת עליי, על אנאל, ועל טסלה. לא בהכרח בסדר הזה.

״שלום, חנוניות, איפה לוזרית מספר שלוש?״

טסלה ענתה לה: ״בבקשה לא, אורטל, רק מלדבר איתך האיי קיו שלי יורד.״

אורטל הזעיפה פנים ״ כפרה עלייך, לא נראה לי שהוא היה אי פעם למעלה.״

לא נראה לי שאת יודעת מה זה איי קיו.

״ מה לעשות עיניים? לא כולם חנונים מתים כמוך.״ היא סובבה אלינו את גבה והלכה לחנות תכשיטים.

״איזה מפגרת היא,״ טסלה אמרה.״ אה? דניאל?״
לא הקשבתי לה. הסתכלתי על שלט גדול שכתוב בו: ״ בואו לפגוש את הסופר הגדול עמי שרון״

״דניאל! טסלה צעקה עליי אבל אני רק התחלתי לרוץ.

ראיתי את עמי יושב ליד שולחן עם ערימת ספרים עליו. עצרתי עצירה מטלטלת ליד שולחנו והתנשפתי. עמי שרון הסתכל עליי במבט בוחן.
״ שלום אדוני,״ אמרתי לו נושפת ומתנשפת ״ אני סופרת צעירה, אני מאוד אוהבת לכתוב, ואני מתמודדת לאחרונה עם מחסום כתיבה רציני, יש לך אולי עצות בנושא?״
עמי הוריד מאפו את משקפיו והסתכל לי בעיניים.
הוא כיחכח בגרונו ״ תמיד נחמד לפגוש מעריצים.״ הוא אמר בסרקסטיות. ״ בשנת 92׳ היה לי מחסום כתיבה קשה, מרוב תסכול איבדתי את הכל. התגרשתי, התמכרתי לאלכוהול, ביתי עזבה את הבית, התמכרתי להימורים. הייתי דושבאג גדול.״ הוא אמר. ופתאום הצטערתי ששאלתי אותו. הוא איבד הכל ואני בסך הכל ילדת שמנת בכיינית. ״ואז, בנובמבר של אותה שנה,״ הוא המשיך. ״עם הכסף האחרון שנותר לי נסעתי להודו. עברתי מסע רוחני, הבנתי שאלכוהול והימורים הם רק דברים שמסיחים את הדעת מהחיים עצמם. כתבתי ספר לבסוף, על מחשבות רוחניות. כשחזרתי לישראל התעוררתי מכל הבולשיט הזה, אבל עדיין, חלק קטן בי האמין בו. כתבתי ספר על התקופה החשוכה הזאת.״
הוא הרים ספר מערימת הספרים והראה לי ״ פרפרים חומים״ בצד הכריכה היה רשום ״רב-מכר״. לקחתי את הר מידיו והסתכלתי עליו בהשתאות. הוא לקח ספר נוסף וכתב עליו משהו במהירות. כנראה חתם עליו. ״הנה, קחי,״ הוא הסתכל עליי בעיניי הענבר המבוגרות שלו ״מתנה ממני.״

״תו…דה״ אמרתי.

לקחתי את הספר וכשהסתובבתי ראיתי את טסלה מאחורי. היא עמדה בשילוב ידיים.

״בא לך לראות סרט?״ היא אמרה אחרי כמה רגעים של שתיקה.

״כן.״ עניתי לה.

הלכנו לסרט מטופש, רובוטריקים אני חושבת, בזמן בזה הייתי שקועה במחשבות על מה שעמי אמר. אולי אני צריכה לעבור מסע רוחני משלי? שבסופו של דבר אפתור את בעיותיי ואצליח לכתוב? הוצאתי את העותק של ״פרפרים חומים״ מהתיק. פתחתי בעמוד הראשון וראיתי מה עמי רשם.

״ישנם זמנים בהם צריך להישאר במקום ולהמתין שהדבר שאתה רוצה יבוא אלייך,
וישנם זמנים בהם אתה צריך לצאת אל העולם ולמצוא אותו בעצמך.״ – למוני סניקט
(מתוך הספר ״חזרת: אמיתות מרות אך בלתי נמנעות״)

ותמיד תזכרי את זה, ילדה

עמי אריאל.

השאלה היא באיזה זמן אני?