כתבי עליי *הקדמה*
היי, קוראים לי דניאל.
אני לא טובה בהיכרויות.
אני אוהבת לכתוב, יש לי בלוג כתיבה, עם שש עוקבים. שניים מהם הן החברות שלי, אנאל וטסלה. השם האמיתי של טסלה הוא ניקול, יום אחד שלושתינו עשינו עבודה על ממציאים גדולים ובחרנו את ניקולא טסלה, כי השם שלו הזכיר את זה של ניקול. מפה לשם הכינוי הזה דבק בה, גם בגלל שהיא סוג של גאונה, בתעודת הרבעון האחרונה שלה היו לה תשע מאיות. היא המציאה מין פלטפורמה מקוונת כזאת שנקראת יוסקול, שזו מין רשת חברתית של לימודים. זה הפך למין ה-אתר של הבית ספר שלנו. כל מה שקורה בבית ספר מעודכן ביוסקול, הציונים, אירועים בית ספריים הכל. זה הפך את טסלה לחביבת המורים כמובן, תמיד אומרים שהיא תלמד בהרווארד, ושתשנה את העולם ודברים כאלה. אל תתנו לזה לחשוב שהיא מתנשאת או משהו, היא ממש מגניבה, לדעתי לפחות הכרנו בכיתה ד׳ ומאז אנחנו החברות הכי טובות. אנאל הגיע בכיתה ז׳, היא עלתה לארץ מארצות הברית. היא הייתה העולה החדשה הפריקית, אז ברור שרק אני וטסלה הלוזריות ניקח אותה תחת חסותינו. אנאל אוהבת לשתוק, היא תמיד מפחדת שיצחקו על המבטא שלה. שתבינו, אין לה מבטא מושלם מאל איי, היא מאלבאמה, יש לה מבטא דרומי שדוחה ילדים מהשכבה שלנו. היא אוהבת לשיר אבל אף פעם לא שרה בפני טסלה או בפניי, היא מתביישת מידי. היא תלמידה מאוד ממוצעת 80+ ביום טוב. אתם בטח חושבים שאני מצחיקה, מדברת בלי סוף על חברות שלה אבל על עצמה לא. אז אני בת כמעט 16, ההורים שלי התגרשו לפני קצת פחות מחודש. מאז יש לי מין מחסום כתיבה, שום עלילה לא עולה לי לראש. אני לא בדיכאון או משהו אני דווקא שמחה. האמא החלאה שלי בגדה באבא שלי וגנבה ממנו כסף. תמיד שנאתי אותה, תמיד ידעתי שאבא שלי טוב יותר מידי בשבילה. אבל עדיין, היצירתיות במוח שלי כבתה. אני לא יודעת למה, זה פשוט קרה. יום אחד התיישבתי להמשיך את הסיפור שלי ״ אהבה קהה״ ( שלאחרונה קיבל 100 צפיות, יאיי!) ופשוט שום דבר לא קרה לי.
בדרך כלל אני מסתובבת עם מחברת קטנה בתיק כדי לכתוב כל מיני תרחישים שאני יכולה להכניס ל״אהבה קהה״. באותו יום פתחתי את המחברת וראיתי ימים שלמים שלא כתבתי שם כלום. אני ראיתי תאריך אחרון שכתבתי שם. 13.6, יומיים לפני סוף התהליך הסופי של הגירושין של ההורים שלי. סגרתי את המחברת נשכבתי על הרצפה והסתכלתי על תקרת החדר שלי. אבא שלי הדביק למעלה כוכבים בצבע סגול וכתובת שכתוב בה ״You're a star!" לפעמים אבא שלי כל כך מעורר רחמים. אני אוהבת אותו מלא אבל הוא כל כך מנסה שאני ארגיש טוב ובסדר שהוא לא שם לב שהוא בכלל לא בסדר. אשתו בגדה בו, מעלה באמונו, וגנבה ממנו 10,000 שקלים. הוא נעלב מעומקי נשמתו, אני רואה עליו. אבל הוא כל כך מנסה להדחיק את זה. אני מרגישה כל כך רע. הכישרון היחיד שלי היה כתיבה וזה נלקח ממני, אני סתם גולם ללא משמעות בלעדיו. יום יום אני מתיישבת מול המחברת ומנסה לעשות משהו, וזה לא קורה. המחברת עומדת אילמת מולי ואני אילמת מולה. אין לנו שום דבר חדש להגיד אחת לשנייה. אחרי עשרים דקות בערך אני סוגרת את המחברת ומכניסה לתיק. מה לא ניסיתי? טיילתי בכל הארץ בשביל נושא, ראיינתי אנשים שונים ומשונים. אבל כלום. אולי אני כבר בלוייה? אולי הברז אצלי היה נותן פעם גלונים סיפורים ועכשיו התייבש? כל לילה אני משכנעת את עצמי שמחר יהיה לי סיפור טוב וכל בוקר אני מגלה שטעיתי. ״אולי את צריכה פשוט לחכות?״ אנאל אמרה לי לפני שבוע. ״אוף, כמה זמן אני יכולה לחכות? פשוט כלום יש לי במוח, כלום.״
״היא צודקת,״ טסלה אמרה ״קראתי באינטרנט שמחסומי כתיבה נמשכים בין יומיים לשלושה חודשים בממוצע, וככל שתשלימי עם זה זה יחזור מהר יותר.״ ברגע הזה עצרתי לחשוב, אולי הן צודקות? אולי אני אקח פסק זמן מכתיבה ואתרכז בדברים אחרים? הרי כתיבה זה לא הכל בחיים, הרבה אנשים לא חושבים על זה ביומיום במסתדרים אחלה-השאלה היא אם אני יכולה להסתדר אחלה.
תגובות (4)
אני אשמח לפרק ראשון!
העלילה נראית מבטיחה ומעניינת, ואני דווקא נהניתי מזה שאין תיאורים חיצוניים של הדמויות.
place for imagination
ברוכה הבאה לאתר!!!!!!!!!
אני לא מבטיחה שיהיו לך מלא קוראים ומגיבים, כי ככה האנשים באתר. אנחנו חבר'ה אדישים קצת. אבל רק קצת. מבטיחה לקרוא ולהגיב!!
אני אהיה הסטוקרית המעצבנת הזאת שלא עזבה אותך מההקדמה 0-:
בקיצר, הסיפור נראה מעניין ואני מצפה לפרק הראשון (-:
תודה רבה! אני אשמח לסטוקרית כמוך ;)
מאוד משמח אותי שאהבת את הסיפור
תתחילי זה נשמע נורא מעניין!
אני עכשיו באמצע הכתיבה של הפרק הראשון :)
כנראה היום בצהריים יעלה