מחלום לסיוט
פרק ראשון:
מנסה לאכול אבל לא מצליחה, מנסה שוב אבל אני לא מצליחה. זה יותר מידי פשוט יותר מידי, אז אני קמה לוקחת את הדברים שלי
ובורחת. אני בורחת , בורחת מההשגחה, בורחת מהבריאות, בורחת מהאוכל ואני מרזה והמשקל יורד וההורים דואגים כולן מקנאות: היא רזה היא רזה..הן לא יודעות שאני חולה ,שאני סובלת, שהגוף שלי חלש ,שאין לי כוח לסחוב את הרגליים, שאין לי כוח להמשיך ללכת, לשבת, לשכב, או לחיות זה לא שאני לא רעבה אני תמיד רעבה.! אבל למדתי להתגבר על הרעב, לסבול אותו בשקט כאילו זה כאב ראש וזה כבר יעבור.. ראיתי שאני מרזה אם אני לא אוכלת אז פשוט לא אכלתי, צמתי בהתחלה חולשה..אחר כך אין מספיק כוח ללכת ואז מתעלפים.. מתאשפזים.. מנסים לתקן אותך כדי שתהיה נורמלי, אני רוצה להיות נורמלית אבל אני לא יכולה פשוט לא יכולה.
"תאמיני לי שם יהיה לה טוב היא תאכל מסודר תישן מסודר יהיה לה טוב". אבא שלי אמר לאמא שלי כשכל הילדים ישנו. הם תמיד מנהלים את השיחה החשובה שלהם בלילה שכולם ישנים, עליי רוב הזמן ואני מקשיבה
"אבל אני מפחדת היא ילדה חולה אסור לה להיות רחוקה מאיתנו". אמא שלי אמרה ושמעתי בקולה איך הדמעות שלה מאיימות לפרוץ החוצה.
"חייבים לחשוב על הטוב ביותר בשבילה וכאן לא טוב לה נקודה". אבא שלי אמר. אני יודעת על מה הם מדברים פנימייה עוד רעיון חדש שעלה לאבא לראש ושוב אמא מתנגדת ושוב לי אין מה להגיד ושוב לי אין מה להפסיד אז למחרת הם מודיעים לי שאני חייבת ללכת לשם, שזה יעזור לי.. אני עוצמת עיניים היו לי תקופות רעות יותר בגיל 14 לדוגמא ממש לפניי שנתיים הייתי עור ועצמות, הייתי במישקל של ילדה בת 8 ,הייתי בסכנת מוות נוראית הרעבתי את עצמי כי רציתי להיות מושלמת, עכשיו קיבלתי את התוצאה לפרצוף ואני לא מאושרת אני ההפך הגמור מזה אבל עכשיו אני במצב טיפה יותר טוב עדיין בסכנה , עדיין רואים עור ועצמות אבל קצת יותר טוב והינה אני דוחפת בגדים למיזוודה סוגרת אותה..אבא ואמא מסיעים אותי לתחנה שבא נימצאים המון ילדים שמחכים לאוטובוס. האוטובוס מגיע ואני עוזבת את המקום הבטוח והמוגן, את הבית, עוזבת ומקווה שיהיה לי טוב.
תגובות (0)