מחלום לסיוט פרק 2

הביניין האפור, הגדרות החלודות והעצים הגבוהים מביטים בי ואני בהם מבעד לחלון האוטובוס. הדלתות נפתחות כולם יוצאים בתשואות ולוקחים את חפציהם מתא המטען של האוטובוס, איש גבוה ושררי עלה לבמה, הוא לא היה צריך מגפון כמו כל המדריכות שניסו להשתיק אותנו ללא הצלחה. הקול שלו היה חזק ונמוך כמו של מפקד בצבא,
"שקט כולם! אני אליהו מנהל הפנימיה ברוכים הבאים!". הוא צעק.
"ברוכים הנימצאים!". נער מתחקם צעק.
"מישהו נתן לך אישור לדבר?". אליהו שאל בקול מאיים ומרתיע, לא הייתי רוצה להיות במקום הנער הזה, אף אחד לא היה רוצה.
"לא…". הוא ענה בשקט.
"אז למה אתה מדבר?!?!?!". אליהו צעק כל כך חזק כאילו אנחנו גברים מגולני.
"כולם דיברו…". הנער ענה.
"אבל אותך ראיתי קודם! חוצפן! מה אתה ביכלל עונה לי?! רד ל-30!". הוא צעק.
"מה?". הנער נבהל.
"30 שכיבות שמיכה קדימה חתיכת פודל מפונק!". אליהו צרח עליו הנער התחיל לבצע את המשימה המוזרה שהוטלה עליו.
"אליהו?". אישה בעלת משקפיים משולשים על קצה האף, שיער שחור עם גוונים אפורים ונעלי עקב מחודדים שנוקשים על הריצפה אמרה.
"מה?!". הוא צעק האגרופיו קומצו.
"זה ממש מיותר אולי כדי שאני אמשיך מכאן". היא אמרה לו בשקט, אבל כל מי שרצה לשמוע שמע.
"פדלעות!". אליהו צעק וניכנס לתוך ביניין הפנימייה.
"כן… שלום לכולם, אני מירב סגנית המנהלת ו"חברה" של כל אחד ואחת מכם". היא אמרה במיקרופון וחלק התחילו לצחוק.
"אחמ…! אחמ…!". היא צעקה וכולם השתתקו.
"יופי עכשיו אתם תלכו לחדר האוכל ואז תעלו למזכירות להירשם לחדרים, כל ילד ירשום שני בנים שהוא מעדיף שילונו איתו בחדר, כנ"ל לבנות. למי שאין מי לרשום שפשוט לא ירשום! בנות קומה 2 חדר מספר 47, בנים קומה 2 חדר מספר 48. המשך יום נעים". היא אמרה ואז כולם רצו לחדר האוכל.
איך אני הולכת להתחמק מארוחת הבוקר הזאת?… רצתי למגרש הכדורסל, הפלתי את המיזוודה שלי על הדשא הרטוב והתיישבתי עלייה. הבטתי במקום השומם, אין לי כאן אף אחד לדבר איתו, אף אחד לצחוק איתו, אין לי כאן אף אחד. רק את עצמי… הינה נער בלונדיני עם עיניים כחולות, וואוו! הוא כל כך… כל כך… כל כך מדהים. התנועות שלו ה… רגע אחד! יכול להיות ש…. לא לא אין סיכוי, אור שאני מכירה לעולם לא הייתה מתאהבת במראה של מישהו, אור שאני מכירה לא התאהבה מעולם! אבל אולי… אולי הבחור המדהים הזה מדהים גם מבפנים. למה לא לנסות, מה כבר יש לי להפסיד? הינה הוא מסתכל עליי ומתקרב.
"הי". הוא אמר באדישות ברור שהוא לא מרגיש כמוני.
"היי". ניסיתי להישמע כמוהו.
"ליאל, בן 16, לא רוצה להיות פה, אה ורווק". הוא סיכם את עצמו די בקצרה ודי מהר.
"אור, בת 16". אמרתי.
"את רוצה להיות פה???". הוא ניבהל.
"אין לי מושג… תשמע אין לי בבית משהו יותר מעניין לעשות מאשר להיות פה…". אמרתי.
"וואלה? מוזר… רווקה? תפוסה? לסבית?". הוא שאל וצחק.
"חח.. ניראה לי שרווקה". אמרתי בלחץ.
"ניראה לי? כן או לא?". הוא שאל.
"רווקה". אמרתי רווקה? אני? אני רק ילדה וכבר עשיתם אותי רווקה.
"אז אהלן אור, תגידי למה את פה ולא איפה שכל החיות אדם האלה?". הוא שאל.
"בחדר האוכל?". שאלתי.
"ברור!". הוא אמר.
"לא רעבה…". אמרתי.
"הבנתי, ההורים פוצצו אותך באוכל לפניי הנסיעה מסכנה". הוא אמר.
"בערך…". אמרתי והאמת היא שלא ושלא אכלתי מאתמול בבוקר.
"דווקא שמעתי שיש אוכל מעולה, בא לך לבוא איתי לאכול?". הוא שאל, לבוא איתו אני רוצה, אבל לאכול… לא תודה!.
"הראש שלי קצת כואב…". ניסיתי להתחמק.
"איזה שקרנית גרוע, יאלה יאלה קומי! אני העזור לך עם המיזוודה". הוא אמר קם ומשך אותי איתו.
בחדר האוכל היה ריח מדהים, אסור לי להיות קרובה לפיתויים שכאלה: בורסים… מרק… פלאפל… פיתות… חומוס… קוסקוס… דייי!!! מספיק, איך בורחים מהסיוט הזה?!?!
"בואי, מה נעצרת?". הוא שאל ומשך אותי איתו לשולחן המקובלים. כולם מסתכלים עליי, בטח הם חושבים לעצמם 'עוד אנורקסית'. למה הם חייבים לבחון אותי ככה, למה אני חייבת להרגיש תחת זכוכית מגדלת.
"אני הולך להביא לשנינו אוכל". ליאל אמר והלך.
והינה אני נישארת לבד, בשולחן עם המקובלים.
"הלכת לאיבוד מתוקה? השולחן שאת שייחת אליו נימצא ממש קרוב לפה, סוף העולם שמאלה מכירה?". מלכת הפנימייה יורדת עליי
וכולם צוחקים, תהרגו אותי וזהו…