מחזור הירח- פרק 2

פרק 2: אליוט גרין:
אליוט התעורר לבוקר מושלם כשמלני מתכרבלת לצידו הוא ידע שלא יכול להיות יותר טוב מזה.
"בוקר טוב יפיפייה," אמר אליטו בלחש ונשק את שיערה באדום.
"בוקר טוב," היא הרימה את ראשה אל פיו ונישקה אותו על הפה, נשיקה קטנה וחפונה.
"מה מתוכנן לנו היום? עד יום חופש," שאל אליוט בחיוך, הוא הרים את השמיכה מעליו והשליח אותה על מלני שצחקקה באושר ומטח את ידיו ורגליו.
"היי אל, מה התאריך היום?" שאלה מלני שהרצינה פתאום כאילו נזכרה במשהו באמת חשוב.
"מה זה משנה מה התאריך היום?" שאל אליוט והתכונן לקפוץ עליה בחיבוק דוב ענקי.
"זה משנה מה התאריך היום?!" עכשיו היא כבר לא שאלה אלה דרשה לדעת ואליוט היה חייב להגיד לה כי הוא מעולם לא סירב למלני.
"השלישי לשביעי. למה?" שאל אליוט והביט בה בגבה מורמת.
"אתה יוד מה התאריך הזה אומר?" היא שאלה ואליוט התחיל לפחד שהוא שכח את יום השנה שלהם, אחרי במט נוסף בפניה של מלני הוא נזכר מה שכח.
"אנחנו לא חייבים ללכת את יודעת," הוא גלגל את עיניו לעברה ושאל את עצמו בפעם המיליון למה היא מתעקשת ללכת לקבר של אימו, אותה אימא שנטשה אותו לטובת גבר אחר, וילד אחר…
"אבל אני רוצה ללכת," אמרה מלני והדגישה את המילה אני. אליוט תהה למה זה כל כך חשוב לה.
"אני לא מבין אותך, מל, את הנערה היחידה בעולם שמתרגשת ללכת לבתי קברות," אליוט משך בכתפיו בכניעה ונשען על משענת המיטה שעשויה עץ.
"אני יודעת, בגלל זה אתה אוהב אותי," היא צחקקה נתנה לו נשיקה גדולה על הלחי ורצה לחדר השירותים הצמוד לחדר.
הכל יהיה בסדר, גבר, זה רק ביקור מטופש בבית הקברות. נקנה פרחים בדרך לשם נניח אותם על המצבה המטופשת ונחזור לחיות חיים נורמליים, אליוט ניסה לשנן את התוכנית הזאת שוב ושוב במוחו בתקווה שהעניינים באמת הסתדרו, משהו אמר לו שלא אבל אליוט לא איבד את התקווה, זה כל מה שהיה לו במשך כל השנים האלה.
מלני יצאה מחדר השירותים והדיפה ריח מתוק של פרחים, וורדים, ניחש אליוט והביט בחברתו החיוך.
"אני חושבת שגם אתה צריך להיכנס, כבר מאוחר ואני רוצה שנצא," היא קימתה את מצחה מעט והזעיפה את פניה. לאליוט לא נותרו הרבה ברירות.
אחרי זמן קצר שבילה בשירותים גם הוא יצא כשהוא כבר לבוש בגינס ישן וחולצה ישנה אפילו יותר. מלני לאומתו לבשה שמלה קצרה ואוורירית בצבע כחול כהה ובלי שרוולים. אליוט אהב את השמלה הזו, הוא אהב שמלני לבשה אותה, היא השרתה עליו מעין שלווה, משהו בצבע הכחול כנראה.
מלני חייכה עליו והסיטה קצוות שיער אדומה אל מאחורי האוזן.
"אני משער שאת רוצה שנקנה פרחים?" אמר אליוט וגלגל עיניים לנוכח החיוך הענק שלה.
"אני כל כך אוהבת אותך!" היא קפצה עליו בחבוק ונישקה אותו עמוקות.
אליוט לא היה יכול לדמיין את חייו בלי מלני, היא הייתה ממש החצי השני שלו, היא השלימה אותו בכל דבר ותמיד הייתה שם בשבילו, בלעדיה הוא הבטוח היה… משותק. הנשיקה הזו שלו עוררה בו אפילו יותר את התקווה שהכל יהיה בסדר.
"שנלך?" שאל וסיכל את ידו לצד גופו.
מלני חייכה והשחילה את ידה בתוך ידו," אחרייך".
השניים יצאו מבית אחרי שאליוט לקח את מפתחות המכונית ונעל את הדלת. למזלה של מלני ולצערו מתחת לביתם הייתה חנות פרחים ומלני בחרה את אחד הזרים היקרים שהיו בכל החנות. בזמן שאליוט הוציא את הארנק מכיס המכנסיים שלו ושילם למוכרת החייכנית מלני קיפצה למכונית שלו כמו ילדה קטנה ורגשנית שלא יכולה לשלוט בחיוך שלה. אליוט לא היה יכול להודות על דבר אחר מלבדה.
"את שמחה עכשיו?" אליוט הניח את הזר הענק במושב האחורי וחגר את חגורת הבטיחות של מושב הנהג.
"בטח שכן. אבל אני יהיה שמחה יותר כשנגיע לשם," היא חייכה וחיטטת כהרגלה בתא הכפפות בחיפוש אחר עיסוק כל שהוא.
"אני יכול לשאול אותך משהו? אבל תעני לי בכנות," אליוט הרצין פתאום והתניע את המכונית הדוממת. הוא הביט בה מזוות עינו וראה שגם היא מרצינה או לפחות מפסיקה להתעסק בתא הכפפות.
"אני יודעת מה אתה רוצה לשאול," היא אמרה לאיטה. אליוט לא אמר דבר. "אני רוצה כל כך ללכת לקבר של אימא שלך כי אני רוצה להרגיש שאני קרוב אליך, אבא שלך לא ממש סובל אותי ולמרות שאימא שלך כבר לא בחיים אולי… אולי אני אצליח למצוא חן בעיניה מהמקום שבו היא נמצאת," היא שתקה גם אליוט שתק.
אליוט רצה לצחוק, להגיד לה שהיא מדברת שטויות, שהם צריכים לחזור הביתה עכשיו ולצפות בטלוויזיה, אבל הוא לא היה מסוגל, מלני כל כך השתדלה למצוא חן בעיניי אביו, אבל זה בכל זאת מצא בה פגמים, הוא הבין שזה חשוב לה ולא היה יכול בשום אופן לנפץ לה את הרצון הזה.
"אוקיי, נלך לקבר הטיפשי. ורק שתגעי יש דרכים אחרות שבהם את יכולה להיות קרובה עלי," הוא אמר וקרץ לה, היא חייכה אבל עדיין היא משהוא עצוב בעיניה, משהו שאליוט לא הצליח לפענח.
במשך הנסיעה השתררה שתיקה שלא הייתה אופיינית למלני כלל, אבל אליוט לא רצה ללחוץ עליה יותר מדי לכן השתדל להנות מהשתיקה. מהשקט.
אחרי חצי שעה אליוט עצר את המכונית, הוא עצר אותה במגרש חנייה שהיה כמעט ריק ונמצא ליד בית הקברות העירוני.
"קדימה מל, בואי נגמרו עם זה כבר," אליוט התיר את חגורת הבטיחות עליו ויצא מהמכונית, אחרי רגע יצאה גם מלני כשהיא אוחזת חזק בזר הגדול. מלני שוב שתקה ואליוט היה יכול לשמוע את קריאות העורב שקרא ללא הרף מקום כל שהוא ביער הסמוך לבית הקברות.
"למה את שותקת?" הוא שאל בקול שהיה גבוה מעט מלחישה, כאילו פחד להפריע לעורב בקריאותיו.
"אין לי משהו לומר, זה הכל," חייכה מלני ומשכה בכתפיה. הזר השמיע רעש חלוש ואליוט הרים את ראשו, מבטו הצטלב עם האדם האחרון שרצה לראות בעולם.