מורעל ~ פרק ראשון:

קסם.
בני אדם מבלים שנים של חיפושים בכל מקום אפשרי, כל דבר לא הגיוני או יותר נכון – לא אפשרי, כלומר משהו על טבעי כמו קסם או נס.
אבל כולנו בסוף היום יודעים שאין דבר כזה קסמים או ניסים, כי מה לעשות זאת המציאות,
אבל למרות הידיעה,
כולנו מקווים ומאמינים שקיימת איזו ישות גדולה שיכולה לעשות פלאים ואפילו ליצור אנשים,
כמוני כמוך, שמסוגלים ליותר מאנשים רגילים, הם-
על אנושיים.

"ביפ. ביפ. ביפ. ביפ…" "עוד חמש דקות.." מלמלתי ושלחתי יד מגששת לשעון מעורר,
מצאתי את השידה המשכתי עוד קצת "אהה!" הכיתי את השעון והוא סוף כל סוף,
השתתק.
ספרתי בשקט 3, 2, 1 "סברינה?" קראה אימי מהמטבח ,
"עוד חמש דקות!" נאנחתי וכיסיתי את פני עם הכרית בחבטה.
שמעתי את אימי נאנחת גם כן ואת צעדיה העולים במדרגות,
"קדימה קומי!," קראה בזמן שעלתה "את עוד תאחרי לבית הספר החדש!",
"גם אתה ארו!" קראה לעבר חדרו של אחי הגדול { ארו (חץ באנגלית) , ורק בשנה לפרוטוקול..},
"עוד חמש דקות!" נאנח גם הוא.
אמא נכנסה לחדרי.
"סברינה מריה מונטויה פיורה קומי מהמיטה או שזה יגמר לא טוב !" נזפה בי עם המבטא הארגנטינאי שהתגלגל בהנאה על לשונה.
הרמתי את ראשי בבהלה והתגלגלתי מהמיטה .
מיהרתי למקלחת.
סירקתי את השיער השחור והחלק להפליא שלי ולא נפסח על הגוונים התכולים שאימי כ"כ התעקשה לקיומם (ושוב לפרוטוקול..),
פיזרתי את הפוני על המצח (פוני צד לא בובה) והרמתי את מבטי למראה,
ראיתי את העיניים הכחולות שלי, מושלמות, כמו תמיד.
עצמות לחיים גבוהות, גוון עור חיוור למרות המוצא של אימי הארגנטינאית,
שפתיים חושניות ורדרדות, שיניים לבנות מושלמות וחיוך כובש.
יצאתי מהמקלחת בחיוך והתחלתי להתארגן ליום הראשון בכיתה י"א בתיכון נורת' אן-וואי.
לבשתי את מדי התיכון,
חולצה לבנה מכופתרת ומעליה סריג כחול חלק שעליו רקום בצד שמאל את סמל האחווה שאני שייכת אליה בבית הספר (קנטאור יורה חץ כסוף),
בנוסף לבשתי חצאית שחורה מדורגת קצרה ונעלתי מגפיים שחורות גבוהות. ואז זה התחילו החששות, אני אף פעם לא הייתי הילדה החדשה,
תמיד חייתי באותו מקום אם אותם חברים, גדלנו ביחד עשינו הכל ביחד, ועכשיו? זה נעלם.
הם לא שם בשבילי יותר, ויותר גרוע אני לא שם בשבילם.
התנערתי מהצמרמורת שלא פסחה על אף חלק בגופי וירדתי במהרה למטה לעבור את ביקורת הצניעות של אימי.
ולא זה ממש לא מה שאתם חושבים,
אימא שלי נגד הצניעות בעיקר בגלל המוצא הארגנטינאי שלה היא מעודדת סקסיות ותאמינו לי
– זה מביך.
"אני לא מבינה למה אתן צריכות ללבוש את כל השכבות האלה," דיברה אלי בספרדית
(ואני יודעת שאני חוזרת על זה יותר מדי אבל תתמודדו, לפרוטוקול- אנחנו דוברים: ספרדית, ספרדית ארגנטינאית, לטינית, צרפתית וכמובן אנגלית ).
"כדי לשמור עלינו חלק מהאחווה הזאת, את יודעת שזה בכלל מפתיע שהתקבלתי לתוך האחווה הזאת " השבתי בלטינית .
" אני לא מבינה בכלל מה הסיפור של האחוות " הפעם השיבה בצרפתית,
" זו איזו הכנה של בית ספר למכללה ואוניברסיטה " השבתי באנגלית,
"את יודעת שאני עוד צריכה לעבור מבחנים כדי להישאר באחווה הזאת " פלטתי לאוויר בזמן שפתחתי את המקרר והוצאתי לי קרטון מיץ תפוזים " אני רק מקווה שתהיה הכי טובה, "
היא הסתובבה אלי והעבירה לי כוס שרחצה תוך כדי השיחה שלנו,
"יש לך שתי דקות," הודיעה לי ארו בעודו יורד במרץ במדרגות,
הנהנתי ומזגתי את המיץ לכוס והנחתי אותה על השולחן שעמד באמצע המטבח וחיכיתי שאימא תעביר לי עוד כוס,
ארו לקח את הכוס ושתה את כולה בלגימה אחת גדולה "טאנקס סאבס," אמר,
חייכתי אליו.
ארו היה בדיוק ההפך ממני,
הוא היה בלונדיני עם שורשים כהים ומעט גוונים חומים בשיערו הארוך,
עיניים ירוקות וחיוך מושלם,
כמובן שהיו לו שרירים וקוביות בבטן,
הוא היה מטר 80 (ואני מטר 67 ) והיה לו חוש אופנה למרות שאף פעם לא הודה בזה,
הוא לבש את מדי האחווה שלו
– חולצה לבנה מכופתרת ומעליה סריג ירוק כהה וג'ינס כהה קרוע שמכסה מעט נעלי אולסטאר שחורות.
על הסריג הירוק הייתה רקומה בצד שמאל חרב זהובה המלופפת בנחש .
שתיתי את כוס המיץ שלי ויצאתי אחרי ארו לרכב שטח החדש שלו,
(שבדרך אגב, קיבל לפני חודש – שבוע אחרי שקיבל את הרישיון שלו, אתם מאמינים?! ).
ניכנסתי למושב שליד הנהג וחגרתי, ארו התניע ויצאנו לדרך, היום הראשון בתיכון נורת' אן-וואי,
(צפון ניו יורק) "אז," פתח ארו,
"אז," אמרתי גם אני.
"את חושבת שנסתדר פה? " שאל עם קמצוץ של דאגה בקולו,
"ברור," ניסיתי להרגיע אותו,
אף פעם לא ראיתי אותו לחוץ כ"כ, החיים היו כ"כ קלים ופשוטים באריזונה,
ארו היה הבחור הכי מבוקש ומקובל שם,
ואני ניצלתי את המעמד כאחותו הקטנה והייתי הנערה הכי מקובלת שם,
כפי שאמרתי – חיים נפלאים, חוץ מדבר אחד,
אימא לא הייתה מאושרת שם,
אז עברנו לניו יורק – העיר הגדולה,
כדי לתת לה עוד הזדמנות ליהנות ולנצל את החיים אחרי היעלמותו של אבי.