מורדת-פרק 6

צללתי לתוך המים, התרחקנו מספיק כדי שהספינה לא תבחין בנו אבל בכל זאת עדיף שלא יבחינו בנו בכלל, נהיינו פגיעים יותר מתמיד ואם לא נצא מהמים האלה בקרוב כנראה נטבע או נקפא למוות.
אחרי זמן שנמשך בערך דקה הבנתי עד כמה המצב גרוע, אין לנו סירה, ולא רק שזה הדבר היחידי שנשאר לי מהורי זה גם היה הכלי היחיד שבו יכולנו לנוע בחופשיות ממקום למקום בלי שיבחינו בנו, כלומר הרבה יותר קשה להבחין בנו כשאנחנו נעים ממקום למקום באוקיינוס. אני בספק שהם יסכימו להמשיך איתי את המסע הזה בכלל, אחרי חוויה כזו שכמעט נתפסנו מי הולך לקחת סיכונים?
הריאות שלי החלו לכאוב והלחץ בהן גבר אבל משום מה לא הצלחתי להפעיל את שרירי, פשוט לא יכולתי, לא יכולתי להתרומם מעל פני המים הקרים, לא הצלחתי לצוף!
הרגשתי את הגוף שלי שוקע לקרקעית הים ונאבקתי ברפלקס לפתוח את פי לנסות לצרוח, מפני שידעתי שברגע שאפתח את פי אחנק מהמים שיכנסו אליו ולא יהיה לי סיכוי לצאת מזה.
הכאב של עצירת הנשימה החל להתגבר ורציתי לצרוח, לבכות, כל כך פחדתי, התחלתי לחבוט בידי וברגלי אך הן בקושי זזו ורק גרמו לי לאבד אוויר נחוץ, אבל אין סיכוי שאוכל לעצור את הנשימה לעוד דקה שלמה, אני הולכת למות וזה הרבה יותר כואב משחשבתי שזה יהיה.
עצרי! שמעתי את מוחי צועק, הרגשתי את הלב שלי דופק באיטיות , תרגעי, את עוד לא מתה, את פשוט צריכה להתרכז בתנועת השרירים ולא לחשוב על האוויר שאוזל ממך.
התרכזתי בתנועת השרירים, בבקשה! תעבדו! קחו אותי למעלה! בבקשה! קדימה רק עוד קצת, הרגשתי את עצמי נעה מעלה אבל זה כבר היה מאוחר מידי, לא יכולתי עוד להחזיק את הנשימה ופתחתי את הפה, המים נכנסו אלי כל כך מהר והכאב רק התגבר, התחלתי לשקוע במהירות עצומה כמו אבן שנפלה הישר לתוך הנהר ואינה הפסיקה ליפול, הושטתי את ידי קדימה. לא! בבקשה! לא… עיני החלו להיעצם ולאט לאט איבדתי את תחושת גופי, זה התחיל מקצות האצבעות והתפשט לאט, הכאב עדיין היה שם אבל חלוש.
ואז קרה הבלתי אפשרי, יד נעטפה סביבי, מושכת אותי מעלה במהירות, זה מאוחר מידי, זה פשוט מאוחר מידי.
עלינו מעלה והרגשתי את הרוח הקרירה מכה בפרצופי, אבל כבר לא יכולתי לנשום, התחושה המשיכה להתפשט ברחבי הגוף.
"תעלי אותה לקרש!" שמעתי את ג'יימס צועק, זה היה ג'יימס נכון? כן. אני די בטוחה שכן. זה הוא שהציל אותי? או ניסה להציל לפחות… לא! קייט תתאפסי על עצמך, תלחמי בזה את לא יכולה למות! הבטחת לעצמך, הבטחת להורים שלך שתתנקמי! הבטחת להפיל את הממשלה! עוד מוקדם למות! עכשיו תאספי את הכוחות שלך וקומי, יש שם אנשים שמחכים לך.
"לא קייט, אל תעצמי את העיניים אני מתחנן בפנייך, לא… קייט קומי" שמעתי את ג'יימס לוחש.
מוניקה היטתה אותי עם הראש קדימה וטפחה בכוח בגבי, "קדימה תוציאי את המים האלה מתוכך, העולם תלוי בך"
"היא נושמת?" שאל.
"אני לא חושבת" אמרה מוניקה.
"חייבים להנשים אותה!" צעק.
"קדימה תעשה את זה, אדון מומחה " אמרה מוניקה.
לא חברה! אני בסדר באמת! תנו לי להסדיר את זה בעצמי, אני חושבת שאני אצליח! ,רציתי לצעוק אבל בעצם באמת לא נשמתי ולכן לא יכולתי להתנגד.
ג'יימס החזיק בי והרגשתי את מבטו עלי, הוא היטה את ראשי לאחור בעדינות ושמעתי שהוא לקח נשימת אוויר גדולה, ואז הרגשתי את הפה שלי נפתח ואת שפתיו נוגעות בשפתי בדרך לא נעימה בכלל ולא נוחה במיוחד ולחץ על הפה שלי בכוח בזמן שהכניס את האוויר שהיה בפיו אל פי, הוא חזר על הפעולה כמה פעמים ברציפות עד שהרגשתי את עיני נפתחות בבת אחת והמים עלו לי במעלה הגרון, הזזתי אותו בכוח והקאתי כמויות אדירות של מים הישר על הקרש שעליו נחתי.
"יופי הפרינססה הדרדסית החליטה להתעורר פתאום?" נזפה בי מוניקה אבל התעלמתי.
התנשמתי בכבדות והשתעלתי, יורקת מים לכל עבר, ניגבתי את הפה שלי בגב ידי והבטתי נבוכה בג'יימס שרק חייך חיוך רחב, "את בסדר?" שאל.
"ק-ק-ק-קר לי" רעדתי.
"צריכים לחמם אותה, היבשה לא רחוקה מכאן" אמרה מוניקה, "כדאי שניקח אותך להתייבש כמה שיותר מהר".
הרגשתי את הקרש זז, וכך שחינו עד שהגענו ליבשה, ראיתי שמוניקה עזבה את הקרש ברגע שהרגישה את רגליה נוגעות בחול, היא חייכה וחשפה את שיניה הלבנות בזמן שכשלה בכבדות לכיוון החול הרח ונפלה היישר עליו, "אלוהים אדירים! יבשה חמימה וטובה לעולם לא אעזוב אותך!" צעקה.
עדיין לא יכולתי לזוז ולכן נשארתי לנוח על הקרש, ג'יימס נשא אותי בידיו והניח אותי על החול בעדינות, "אנחנו נבעיר מדורה לחמם אותך" אמר, "אל תדאגי" לחש לי, "הכל יהיה בסדר".