מורדת בגלגלים-פרק 5

כאבים דוקרים ברגליי. ביקשתי מוויל שיחפה עליי ויצאתי מהכיתה לדבר עם ג'ון.
"צריכה הסעה?" אמר מיד כשענה.
"כן." אמרתי בקצרה, וקיוויתי שלא שמע את הרעד בקולי.
התאפקתי לא לבכות. אני לא אבכה בגלל הרגליים. רוב הזמן אני לא מרגישה אותן בכלל, אבל כשכן, אלה כאבים חזקים ודוקרים.
"אני כבר מגיע," אם שמע, ג'ון העמיד פעם שלא. "תצאי אליי."
"תודה ג'ון" אמרתי וניתקתי.
חזרתי לכיתה בשביל לקחת את התיק שלי שהשארתי שם, אבל לפני שהספקתי לפתוח את הדלת, מישהו אחר פתח במקומי.
וויל עמד בפתח והחזיק את התיק."
הוא הושיט לי אותו ואמר "שכחת אותו."
"תודה." אמרתי לו והנחתי את התיק על כיסא הגלגלים.
ג'ון חיכה לי בשער, לא הייתה אף מכונית לידו.
כי הוא זכר. הוא זוכר הכל. שנאתי שאוספים אותי בלימוזינה. אבל אימא לא התפשרה על פחות.
את הלימוזינה הזאת אימא השכירה ממש לאחרונה, היא הייתה גבוהה ומרווחת יותר. מחוץ לדלת האחורית היה מוסתר כבש. אמא דאגה לאחת כזו בשבילי
ג'ון הביט בי דרך המראה הקידמית, אך לא אמר דבר כל הנסיעה. הוא יכל לקרוא את מחשבותיי בכל מצב.
כשהגענו הבייתה, אמא לא הייתה‎ שם. הבית היה שקט מידיי.
כשאמא הייתה בבית הטלפונים לא נחים לרגע, הטלויזיה תמיד דלוקה ולפעמים גם מגיעים שוטרים לגרש צלמי פפראצי.
בלעתי כדור שרשם לי הרופא, אם הוראה לקחת כל יום. עבר כבר חודש וחצי וזו הייתה הפעם השניה שלקחתי.
הלכתי לחדר שלי וקיוויתי למצוא משהו מעניין בטלויזיה.
אבל בכל הערוצים הופיעה אמא שלי. בסרט, סדרה או ביקורת על קמפיינים למיניהם.
באחד הערוצים הייתה שעת החדשות ונאלצאתי להסתפק בזה.
פרה ילדה באמצע הכביש ועצרה את התנועה בהודו. כלב גרם לפקק באחד הכבישים במזרח ארצות הברית ובבריטניה נולד תינוק בלי אף.
התלבטתי אם להיכנעולראות את אמא שלי באחד הערוצים האחרים.
אבל אז, עלתה התמונה שלי.