מורדת בגלגלים-פרק 47
"הוא פשוט ויתר?"
"כנראה."
וויל שאל את השאלה הזאת לפחות חמש פעמים, בכל פעם קיבל אותה תשובה, 'כנראה'. כי האמת היא שגם אני לא הבנתי בדיוק מה קרה.
אתה מתעקש לקבל משמורת על הבת הנכה שלך במשך חודשיים, ורק כשאתה מדבר איתה וחושב גם על הדעה שלה אתה מחליט 'לקחת צעד אחורה'?
"את רצית לגור איתו?" וויל שאל אותי ונימת בלבול חושדת התגנבה לקולו.
"לא!" לקחו לי כמה רגעים להבין שהוא שאל ברצינות. "למה חשבת שכן?"
"את נראית מאוכזבת."
"אני לא." למה שאתאכזב? "אני פשוט חושבת."
"את כנראה חושבת ממש חזק. אבל את יודעת מה אומרים, המחשבות הרגו את החתול."
פתחתי את פי והתכוונתי לתקן אותו, אבל אז החלטתי לזרום עם עיוות הביטוי.
וויל, שזיהה את הבלבול בפניי, חייך אליי בחיוך עקום. "אז, אנחנו תקועים ביחד."
"כן." משכתי בכתפיי והצצתי מאחוריהן אל הסלון. "רוצה לראות סרט?"
"רק אם אני בוחר." הוא כל כך ילדותי, אבל לא היה לי אכפת.
"תבחר."
כמה דקות אחר כך הבנתי שזו הייתה טעות מצידי להסכים. וויל בחר סרט אקשן שכלל בעיקר מכוניות, בחורות ויריות. אבל אחרי ששיחד אותי בארוחת ערב מבית פטריק ויליאם אוונס הסכמתי להצטרף אליו. בתנאי, כמובן, שהאוכל קודם.
רגע אחרי שפתח את המקרר, כמעט התחרטתי. וויל בישל פעם? ואם כן, שום דבר לא נשרף או התפוצץ?
אחרי חמש עשרה דקות, עשרים כלים מלוכלכים, חצי בקבוק שמן ואפס תקלות, הוא הניח על הדלפק שני וופלים בלגיים וסלט. הפתיע, כמו תמיד.
"אמרו לך פעם שאתה מבשל טוב?" שאלתי אותו כששטף את הכלים.
"כולל הרגע? כן, פעם אחת."
"איך אתה יודע לבשל ככה?"
"זה מתכון של אימא שלי."
נשענתי על משענת הכיסא הגבוה והסתכלתי על גבו שהיה מופנה אליי. שרוולי החולצה המקופלים הדגישו את ידיו השריריות. למרות הידיים המוצקות, תנועותיו היו רכות ועדינות. הבחור הזה, שלפעמים נראה לי כילד מרדן ולפעמים כאדם בוגר ובעל ניסיון, לא הפסיק להדהים אותי. בכל פעם שחשבתי שאני מכירה את כל הצדדים שבו, הוא שולף מהשרוול אחד חדש.
אבל הדבר שהכי הדהים אותי בו הוא שוויל אפילו לא מבין כמה הוא מדהים.
כמה נערים הוא מכיר שהיו בפנימיה צבאית שבע שנים ועדיין מכינים את האוכל שאימא שלהם הייתה מכינה לפני עשר שנים?
"את עדיין בחיים?" קולו של וויל ניער אותי.
"כן, אני כאן. אני פשוט מנסה לפתור משהו."
"את מה? אני יכול לעזור?" הוא לקח מגהת משובצת מידית המגירה שמתחת לכיורנלנגב את הכלים השטופים. נשמתי עמוק וניסתי לא לשקוע שוב במחשבות על הידיים שלו. "אולי תוכל להסביר לי," אמרתי לו "איך אתה… אתה?"
"למה את מתכוונת?" הוא עדיין לא הסתובב אליי. האם הוא מנסה להתחמק מהשאלה, או שהוא באמת תמים כל כך? "איך אתה יכול להיות כל כך הרבה דברים?" הוא הפסיק בניגוב הכלים, אני ניסיתי להסביר לו את כוונתי.
"אתה אדיש, אבל גם מתחשב. יש לך ציונים נמוכים אבל אתה האדם הכי מבריק שפגשתי. היית בפנימיה צבאית ואתה עדיין זוכר את אימא שלך." וויל הניח את הכוס המנוגבת האחרונה על השיש הלבן ואז הסתובב אליי בזמן שניגב את ידיו. "אני לא מיוחד ריילי." הוא משך בכתפיו. "אני אולי אדיש, אבל זה כי אני לא מאמין שלשפוך את הלב שלי מול כל אחד. ואני לא רואה את עצמי כאדם מתחשב" לא מתחשב? הוא עוזר לילדה נכה ללכת! "אני ממש לא 'מבריק' ואני פשוט אוהב את האוכל של אימא שלי, עם או בלי קשר לפנימיה צבאית."
תופפתי עם כריות אצבעותיי על הדלפק, מחפשת את המילים הנכונות, אבל הן ברחו ממני כמו ילד מכלב נובח.
"אני מילאתי את החלק שלי." העביר וויל נושא והפר את השתיקה. "עכשיו את צריכה לראות איתי את הסרט."
תגובות (1)
אהההההההההההה!!!!!!!!!!!!!! אני מחכה לפרק הבא!!!!!????????????????