מורדת בגלגלים-פרק 45

6:12 בערב.
אם הוא רק רצה להגשים את החלום שלו, למה אבא שלי התעקש לנתק איתנו קשר?
"למה חזרת עכשיו? הגשמת את החלום אז חזרת למשפחה שלך?" לפני שחזר, לא חשבתי הרבה על 'האבא הנוטש' שלי? זו הייתה המציאות שלי. אבל מהרגע שהגיע, השנאה שלי כלפיו רק גדלה והתעצמה מרגע לרגע.
תפסתי את הקביים שלי ומיהרתי להתרחק משם.
"מה את עושה?" אבא שלי שאל.
הרמתי אליו את עיניו בפעם הראשונה, פניו היו קפואות, אדישות. "אני לא רוצה לדבר איתך יותר. אני לא מצליחה להבין איך אתה מעז להגיד שאימא שלי פגעה בך כשאתה ברחת לאירופה והיא נשארה לגדל את הבת שלך!"
הוא לא ניסה לעצור אותי, נשאר בספסל הקר.
6:17 בערב.
"ריילי! ריילי, עצרי רגע!" שמעתי את וויל צועק אחריי, מהר מאוד הוא השיג אותי.
"איך הוא יכול להגיד דבר כזה? איך הוא יכול להצדיק את מה שהוא עשה?" הוצאתי על וויל את כל הכעס שלי.
את מהירות התנועה שלי יכולה לאמוד רק לפי צעדיו של וויל, והוא מיהר.
כנראה שאני מדתפר. התקף של שמחה רגעית תקף אותי.
6:19 בערב
אחרי התעסקות עם המפתח הצלחתי לפתוח את הדלת והיא נטרקה מאחוריי כשנכנסתי אל הבית. אחרי רגע של שקט שמעתי דפיקות על הדלת.
"מה?" פתחתי את הדלת בתנופה.
וויל עמד שם. "אני יכול להיכנס?" הוא שאל בקול הבטוח שלו, הקול שהחדיר לי את האמונה שאצליח שוב ללכת, הקול שעזר לי לעמוד ולהיות יציבה.
פיניתי לו את הכניסה והוא עבר על פניי.
הוא הרים את מתגי המנורות והאיר את החדר החשוך.
"שבי." הוא הצביע על כיסאות הדלפק. כשאני התיישבתי הוא חימם מים בקומקום.
ניסיתי לעקוב אחרי תנועותיו אבל הצלחתי לחשוב רק על אבא שלי.
28 דקות. 28 דקות עברו מהרגע שיצאתי עד הרגע שחזרתי הביתה.
אלה היו 28 הדקות המבוזבזות בחיי.
לרדוף אחרי החלום שלו! בגלל זה הוא פירק משפחה? אימא שלי גם הגשימה את החלומות שלה, אבל היא גם גידלה אותי.
אם היו לי ספקות עד אותו רגע, הם הפכו לאבק בפינת מוחי. גם אם אבא שלי יזכה במשפט? אני לא אגור איתו
"בבקשה." וויל התיישב על הכיסא המוגבה מולי והגיש לי ספל גדול מלא בנוזל חום וקצפת לבנה.
שתיתי מעט מהשוקט והרגשתי את חומו גולש בגרוני. כל הכעס שלי התחלף בתחושת חמימות. כשוייל שתה גם מהספל שלו נוצר לו שפם דק על שפתו העליונה.
"מה מצחיק אותך?" הוא שאל אותי. ניסיתי לסמן לו על השפם שהיה לו אבל באותו רגע הוא גם צחק. "יש לי שפם, נכון?" הוא הנהן ואני ניגבתי את שפתי בקצה השרוול הארוך שלי, הוא עשה כמוני.
"איך ידעתי איפה נמצא כל דבר?"
"ראיתי אותך עושה את זה הרבה פעמים." וויל אמר בחיוך. "ואת הקצפת מצאתי במקרה."
חבקתי את הספל החם בכפות ידיי. וויל הביט בי בחיוך מהורהר.
"יש משהו שאני לא מבין." החיוך נמחק מפניו אך הבעת ההרהור נשארה. "בכל פעם שאבא שלך הוזכר התכווצת בתוכך? כשסיפרת לי עליו קרנת מכעס, למה הסכמת לדבר איתו?"
"אני לא יודעת." וויל צודק. גם עכשיו התכווצתי. "חשבתי – חשבתי שזה יהיה שונה. שיהיה לי משהו טוב להגיד עליו אחר כך."
"אז זה לא קרה?"
"לא. ממש לא."
הרגשתי רטט בכיסי. אימא התקשרה.
ביקשתי מוויל סליחה במבטי, הוא קם מהכיסא ולקח את הספל שלו אל החדר שלי.
"הלו?"