מורדת בגלגלים-פרק 44

5:51 בערב.
אימא עדיין לא חזרה מהסט, ואני לא חיכיתי לה.
שלחתי לה הודעה 'יצאתי לפארק, הבית נעול', לקחתי את המפתח שלי ונעליי אחריי את הבית.
5:57 בערב.
התקרבתי לפארק. התחלתי להתחרט על ההחלטה להיפגש איתו. מה אם אימא צודקת? מה אם הוא רק רוצה להוכיח שהיא מפרה את ההסכם שלהם?
6:02 בערב.
ראיתי את אבא שלי ישוב על ספסל שהיה צמוד לגדר הפארק הירוקה. התיישבתי על קצה הבפסל, לא העזתי להביט בו. כל הכעס שלי עליו הציף אותי.
6:04 בערב.
אבא שלי התחיל לדבר. "ריילי, אני לא יודע מה אימא שלך סיפרה לך,"
"זה מה שהולך להיות?" שאלתי בכעס. "אתה תגיד שאתה רצית להישאר לידי אבל אימא שלי דרשה ממך להתרחק ממני ולא הרשתה לך להתקרב אליי?"
"זה לא מה שקרה." רגליו רעדו. גם רגליו של וויל רעדו כשהיה לחוץ.
כנראה שאני כן רואה דברים כאלה.
"אני בחרתי לעזוב, ואני בחרתי להתרחק, אבל הייתי צעיר -"
"גם אני הייתי צעירה." קטעתי שוב את דיבורו. "אבל אני זוכרת מה קרה בבית שלנו. אני גם זוכרת את כל השנים אחר כך, שגדלתי רק עם אימא שחקנית שהיו ימים שלא ראיתי אותה, לפעמים שבועות שלמים!"
מה עובר עליי? מהרגע שהוא התחיל לדבר מילא אותי כעס חם שמעולם לא היה לי.
6:07 בערב.
"אימא שלך ואני התחתנו בגיל מוקדם,וכבר שנה אחר כך את נולדת. רצינו להתקדם מהר מידיי. מהרגע שנפגשנו אז הרגע שהתגרשנו עברו רק חמש שנים."
כבר יכולתי לשמוע בראשי את המשך דבריו. 'התאהבנו מהר, והאהבה נגמרה מהר.' אבל אז התברר לי שבאמת לא שמעתי הכל. "כשמתקדמים מהר אל אותה מטרה, מגיעים אליה. אבל לנו היו שתי מטרות שונות. לא התקדמנו קדימה אלא אחורה. רבנו על זה המון זמן ובסוף נפרדנו כל אחד לדרכו, להגיע למטרה שלו."
"ועדיין אתה היית זה שנטש." אולי הוא לא נטש אם ובת לעוני כמו בכל הסיפורים קורעי הלב, אבל הוא עזב את הבת שלו, שהייתה בסך הכל בת שלוש. ובשביל מה? בשביל להגשים חלום?
6:10 בערב.
הרמתי את מבטי, עדיין לא מפנה אותו אל אבא שלי. עיניי נדדו בין פרצופי האנשים הבודדים שהיו בפארק. בקצה הפארק, מתחת לעץ הגדול ביותר, ישב וויל.
"את אולי רואה אותי בתור האבא שנטש אותך," "זה מה שעשית!" אין לי אבא אחר, רק את זה שנטש אותי, באיזו דרך אחרת אני יכולה לראות אותו?
"אני יודע, אני יודע."
"מה אתה יודע? אתה יודע איך זה מרגיש? שאבא שלך עוזב את הבית ומתעקש לנתק איתך כל קשר כי הוא רוצה להגשים את החלום שלו?"