מורדת בגלגלים-פרק 41
הארוחה התקדמה באיטיות שקטה.
הרעשים היחידים היו לעיסות מהוסות וקרקוש סכינים.
"בפעם הקודמת שראינו את ריילי היא הייתה עם כיסא גלגלים." העיר אבא של וויל בניסיון לפתח שיחה. בפעם הקודמת שהם ראו אותי הוא ביקש ממני משהו שנראה לי בלתי אפשרי. הצלחתי למלא את הבקשה שלו?
"ריילי בהחלט התקדמה בחודש האחרון. הרבה בזכות הבן שלך." ענתה לו אימא.
הוא לא ענה. כשהפנה את מבטו לוויל הבחנתי בניצוץ רגעי בעיניו.
וויל שאל אותי איפה השירותים והלך לחדר אליו כיוונתי אותו.
"פטריק היה איתה כל יום?" שאלה אשלי. אימא הביטה בבלבול, היססה רגע ואז ענתה "כן, כל יום הם יצאו לרוץ."
"לרוץ?" הרימה אשלי את גבותיה. "ריילי יכולה לרוץ במצבה?"
מבטים רבים התחלפו בשולחן. לפני שאימא הספיקה לענות לה, אני מיהרתי להגיד "אנחנו לא רצים. אבל בקרוב אני אחזור לרוץ." עיקום אפה הבהיר לי שאשלי לא בטוחה בזה כמוני.
"את עדיין נעזרת בקביים. לפני הריצה, לא כדאי שתוכלי ללכת?"
"הקביים משמשים ככלי עזר שבקרוב יהפוך לזניח."
"אפשר לראות לפי ההליכה שלך שאת לא יכולה לעמוד זקוף."
"את מנתחת את העמידה שלי?"
"לא צריך לנתח. רואים את הרגליים הרועדות שלך."
הייתי מלאה כל כך בכעס. לא שמתי לב למה שאני אומרת ויריתי באשלי כמו במטווח. אשלי מצידה שלפה גם היא את התחמושת שלה. אימא וג'יימס לא אמרו דבר, היכ שיחקה במזגלה והוא אחז בידה של אשלי, מנסה להרגיע את זעמה. שניהם הפנו את מבטם למי ממנו שדיברה, כמו משחק פינג פונג מותח.
כשוויל חזר לשולחן הוא שמר על שתיקה אך הביט בי בחשש, הבחנתי בכך בקושי. אחיו גם שתקו ואכלו בתאווה מצלחותיהם, כאילו לא הבחינו במצב המתוח.
"כבר שבעה חודשים עברו, נכון?" המשיכה אשלי "עוד לא צעדת בעצמך פעם אחת."
"איזו דמות מופת נהדרת!" נעמדתי והכיסא נהדף לאחור. "זה מה שאת מלמדת את הבנים שלך? לא להאמין שהם מסוגלים לעשות דברים שנראים קצת קשים?"
אבל אשלי לא ענתה לי. המזלג שאימא החזיקה נפל על צלחתה. לוגו משך בשרוולו של ג'יימס ולחש לו בלחישה רמה "למה הילדה הנכה עומדת?"
הבטתי בוויל, הוא היה נמוך יותר ממקודם. עיניו נפערו בתדהמה.
אני עמדתי!
בלי לאחוז, או להיעזר בדבר, עמדתי.
וכשהכלתי את המצב, הרגשתי ברגליי רעד, תפסתי מהר בצד השולחן. אימא מיהרה להחזיר אליי את הכיסא.
דממה נפלה שוב על השולחן, כשקט אחרי סערה.
החלפתי מבט עם וויל ונשכתי את שפתי. הוא חייך אליי בשובבות ורגע אחר כך לוגו צעק בכאב "אבא, אבא! כואבת לי הרגל! נשברה לי הרגל! היא עומדת ליפול!"
כמו שחזה וויל, המבוגרים קמו במהירות. ג'יימס הוריד את רובי מהכיסא המוגבה ואשלח הרימה את לוגן על ידיה. הם התנצלו בחופזה ונפרדו מאימא שלי. תוך חצי דקה נשארנו שם רק וויל אימא ואני.
"אמרתי לך." הוא אמר. "חצי דקה, ואין זכר."
"אני חייבת לך, פטריק." חייכתי אליו בשעשוע והוא החזיר לי חיוך מאושר. "ברברה, אני אזכור לך את זה."
הוא ואימא הורידו את הכלים משולחן האוכל ואני, למרות רגע התהילה הקטן שלי, עשיתי בעיקר נזק ונשלחתי לשבת מול הדלפק.
רק כשפטרה אימא את הצעתו לשטוף כלים, וויל הלך הביתה. כשאימא סגרה את הדלת מאחוריו, היא הסתובבה אליי כשפניה זורחות ושתינו צרחנו מאושר.
"אני עומדת!"
תגובות (0)