מורדת בגלגלים-פרק 35

"זו אשמתך!"
"אני לא התכוונתי שהיא תבוא!"
"למה ציפית? למה סיפרת לה בכלל?"
"לא חשבתי שזה סוד, והיא לא האויב!"
אבל אם היא יודעת-קארין יודעת. ואם קארין יודעת-כולם יודעים!"
"למה את כל כך נבהלת מזה שאנשים יידעו?"
"כי אנשים לא צריכים לדעת עליי הכל!"
וויל הגיע לבית שלי כמה דקות לפני הדעה חמש, והוצאתי עליו את כל הלחץ שלי מפני מיה. הוא לא נשאר חייב.
היינו יכולים לריב שם עוד הרבה זמן, אם אימא לא הייתה עוצרת אותנו לפני המשפט הבא. "ריילי, אני מבינה שאתם כועסים, אבל את יודעת שזה לא יעזור אם תריבו."
"ואז צלצל פעמון הדלת. השעה הייתה חמש. מיה עמדה שם.
"אנחנו יוצאים לרוץ." אמרתי אחרי שהלכתי את הסנדלים שנעלה.
"שפרד, לפני ריצה, ואפילו הליכה, את צריכה להיות מסוגלת לעמוד על קו הזינוק. יש לך עדיין בר בחדר?" בלי לחכות לתשובתי היא הלכה לבדוק בעצמה. הבותי בוויל בשאלה, הוא רק משך בכתפיו והלך בעקבות מיה. אני דידתי אחריו.
"ברור שהוא כאן." מיה חייכה חיוך מרוצה "עכשיו תניחי את הקב השמאלי ותני לי את היד שלך." היא הושיטה לי יד שהייתי אמורה לאחוז.
"איך אני אדע שלא תפילי אותי?" שאלתי אותה בחשד.
מיה גלגלה את עיניה "אם הייתי רוצה להכשיל אותך, הייתי עושה את זה כבר לפני שנתיים." וויל סימן לי בעיניו שהוא חושב שזה בסדר והושטתי לו את הקב. שיווי המשקל שלי שלי התערער ומיה איזה בידי לעזרה. חיוך מעודד נפרש על פניה והיא לקחה ממני את הקב השני. הייתי תלויה רק בה.
הלכתי בעזרתה לבר בצד החדר, הוא שימש לי כעוד מדף בשבע השנים האחרונות, מיה הניחה את ידיי עליו.
רעדתי ממאמץ, הרגשתי את רגליי קורסות, אבל לצידי היא לא איבדה משלוותה. בלי לומר מילה ישירה היא עזרה לי להגיע לעמידה יציבה. הנחתה אותי בפיסוק הרגליים, בכיפופן, וברפיון הכתפיים. הרגשתי כמו בובה על חוט. מיה 'כיווננה' אותי במשך זמן ארוך, ארוך מידיי לדעתי.
בכל אותו הזמן וויל לא עשה דבר, רק ישב על המיטה שלי בשיכול רגליים ובחן את מה שעשתה מיה.
ומה אני בסך הכל רציתי? שעה בפארק עם היחיד מהתיכון שאני מדברת איתו.
בשעה רבע לשש הציצה מיה בטלפון שלה ואמרה שהיא צריכה ללכת.
וייל העביר לי את הקבצים ומיה יצאה מהחדר.
"ביי קורניליה." שמעתי אותה אומרת.
"ביי חמודה." ענתה לה אימא וטריקה דלת נשמעה.
וויל קם מהמיטה. "כדאי שגם אני אלך." הוא אמר.
הלכתי אחריו כשיצא מהבית. "הכל בסדר?" שאלתי. עמדנו על שביל הגישה לבית שלי, השמש התחילה לשקוע.
"הכל מעולה ריילי." הוא רטן.
"זה בגלל מיה?" וויל לט חיבב במיוחד את מיה, הוא אף פעם לא הסביר לי למה, אבל דאג פעם אחת להבהיר לי שזה לא קשור אליי.
אבל הוא לא ענה לי. "אני לא רציתי שהיא תבוא." מיהרתי להתגונן.
"לא אמרתי שרצית."
"אל תכעס עליי."
"אני לא כועס."
"אתה כן."
"אני לא."
"אתה כן."
"אני לא." וויל לא הצליח לשמור על ארשת הכעס שלו וגיחך בחיוך.
"עכשיו אתה לא."
"מאוד בוגר."
"אתה בעצמך."
הוא צחק צחוק שקט והעביר יד בשיערו.
החלטתי להפיל את הפצצה. "מה בעצם יש לך עם מיה?"