מורדת בגלגלים-פרק 32

סוף פברואר.
במהלך החודש, כל יום הלכתי למכון הפיזותרפיה ואז הייתי נפגשת וויל שעזר לי גם הוא. ללכת כבר היה לי פשוט , אבל היציבות שלי עדיין הייתה פגומה.
במכון, במשך שלושה שבועות, הייתי צמודה למעקות.
הצעדים שלו התרחבו וגדלו, והעמידה שלי הזדקפה.
בשבוע האחרון של החודש הביאו לי קביים.
בזכות וויל השימוש בהם היה לי פשוט והתרגלתי אליהם במהירות.
ביום שני הראשון במרץ כבר נפרדתי מהכיסא.
כשוויל נכנס בבוקר לכיתה קמתי אליו בעזרת הקביים.
"אמרתי לך שתצליחי, ברברה." הוא אמר בצחוק משוחרר.
"פטריק, לפעמים אתה צודק."
"מיה וקארין נכנסו רגע לאחר מכן. כשראו שאני עומדת מיה נעצרה בהליכתה, בלעה את רוקה ורק כשקארין משכה את ידה היא המשיכה ללכת.
"אז כבר אין לי שליטה לאן תלכי?" שאל אותי וויל בעצב מזוייף.
"לא, אלא אם תיקח לי את הקביים, ואז אני לא אוכל ללכת בכלל."
"זה רעיון." הוא הסתכל עליי בחיוך חורש מזימות.
"וויל." נתתי לו מכה בכתף.
וויל שפשף את כתפו. "צוחק. את ממשיכה את הטיפולים במכון?"
"לא. הם אמרו שהקביים ירגילו אותי ללכת ואני רק צריכה לבוא לביקורת פעם בחודש."
"מזל." הוא אמר "אם הידיים שלך ימשיכו להתחזק אני אצטרך להתחיל לפחד ממך."
"כשהרגליים שלי יתחזקו, אז תהיה לך סיבה לפחד."
*
בשיעור הריצה הראשון מאז שעברתי לקביים, הלכתי עם וויל לאולם הספורט. כשהמאמנת ראתה אותי מתקרבת היא באה לכיווני ואמרה "ריילי, את תצטרפי לשיעורים שלנו בקרוב?"
"האמת שרציתי לשאול אם אוכל לקבל היום את מסלול הריצה שצמוד לקיר."
"בשמחה." היא ענתה. "אם תצטרכי את עזרתי קראי לי."
"תודה המאמנת." אמרתי בחיוך ודידתי עם הקביים לקצה האולם.
כשעברתי ליד מיה וקארין שהיו באמצע מתיחות, הן נעצו בי מבט שיכולתי לפרש רק ככעס. אבל על מה?
הגעתי לתחילת המסלול. בגלל שהיה צמוד לקיר, היה לצידו מעקה.
השענתי את הקביים על הקיר ואחזתי במעקה. העמידה הייתה לי פשוטה, רוב משקלי נתמך על ידי הרגליים.
אבל אני לא הגעתי לשם בשביל לעמוד מול מעקה.
במשך כמה דקות ניסיתי להתייצב מולו, לעמוד על הרגליים בלי להיתמך במעקה. ברגע אחד, כשהרגשתי יציבה, עזבתי את המעקה וניסיתי להזדקף. שמעתי את צעקתו של וויל "ריילי!" וקרסתי על רצפת האולם.
ראייתי התערפלה. מבעד למסך הערפול ראיתי עצמים מתקרבים אליי.
שמעתי קולות, אבל לא הצלחתי לחבר אותם למילים, או לאנשים.
הרגשתי שתופסים אותי בידיים ומרימים אותי מהרצפה.
סחרחורת תקפה אותי.
מי שתמכו בי איזו בי חזק יותר והובילו אותי אל מחוץ לאולם.
הם הביאו אותי לחדר לבן שזיהיתי כחדר האחות והניחו אותי על משטח מרוםד.
שמעתי אותם מדברים עם דמות בבגדים לבנים. ניסיתי להתרומם לישיבה, בראשי דקר כאב, קרסתי אל המשטח ושדה ראייתי השחיר.