מורדת בגלגלים-פרק 17
"את הולכת?!" עיניו של וויל נפערו.
"לא! ותדבר בשקט!" ראשים כבר הופנו אלינו.
כשהבנתי שבאמת עמדתי במכון, החלטתי לספר לוויל. אבל ברגע שסיפרתי לו, התחרטתי על כך.
"אז מה סיפרת לי עכשיו?"
"שעמדתי! לא הלכתי. רק עמדתי."
"את גבוהה?" מה? והוא מתעקש שאין לו הפרעות קשב וריכוז.
"אתה בכלל מקשיב לי?"
"ברור. אז, נעמדת."
"כן, אבל…" סוף המשפט שלי נבלע בצלצול.
וויל קם ואני חישבתי גבהים. יכול להיות שהוא לא הרבה יותר גבוה ממני.
"ניפגש אחרי השיעור?" הוא שאל, ואני הנהנתי בהסכמה. זה היה שיעור ספורט, ואני הייתי צריכה לגמור את השיעורים בצרפתית.
רגע אחרי שוויל יצא מהכיתה, נשמעו צעקות מהמסדרון וראשו של וויל הציץ בדלת.
"מה קרה?" שאלתי אותו. נזכרתי בשנה שעברה, שמצאו נחש בתיכון.
"אימא שלך כאן." אמר וויל. רציתי שתבלע אותי האדמה.
גלגלתי את עצמי לדלת הכיתה ופגשתי בקארין ומיה.
"תסתכלי לאן את הולכת." קארין אמרה בכעס.
"קארין," מיה נזפה בה.
קארין חייכה במרירות. "צודקת, היא הרי לא יכולה ללכת."
מיה עברה על פניי והלכה למקומה, קארין נשארה עומדת מולי. "הבאתי אותן!" מיה הרימה זוג נעלי ריצה. "בואי נלך קארין."
הן הסתובבו לצאת ונתקלו באימא שלי. "מה שלומכן בנות?" היא שאלה בחיוך.
"בסדר, גברת שפרד." ענתה מיה באיפוק.
"בבקשה, קראי לי קורנילה."
מיה וקארין חלפו על פניה ויצאו. החיוך נמחק מפניה של אימא והיא הרצינה.
"ריילי, אני לוקחת אותך הבייתה." היו לה דמעות בעיניים?
"אימא, הכל בסדר?" הפנים שלה היו כל כך עצובות, שפחדתי שאשכח איך נראה החיוך שלה. היא נאנחה ואמרה "אני פשוט רוצה שתבואי הבייתה."
"לא יכולת פשוט לשלוח את ג'ון?" חשדות ניקרו בראשי. אימא כל הזמן הסיטה את מבטה מהרגליים שלי. הרופא התקשר?
"רציתי לדבר איתך לפני שנגיע הבייתה." אני לא אוכל ללכת יותר? "אני רוצה שתדעי, שלא משנה מה יקרה, אני תמיד אהיה לצידך."
ניסיתי להרגע. אימא לפעמים הייתה דרמטית מידיי. אולי זה המצב גם הפעם. אבל רציתי להוריד כבר את המועקה הזאת מהלב. גררתי את אימא אחריי ללימוזינה ואמרתי לג'ון שימהר. כשהגענו לחנייה התגלגלתי מהר אל פתח הבית. הדלת הייתה פתוחה.
"אימא, בואי כבר!" קראתי לה בכעס.
"כמה גדלת." אמר מאחוריי קול ישן.
"אבא?"
תגובות (1)
אהההההההה….. שינית קצת…