מורדת בגלגלים-פרק 13

היינו בתקופת הלחץ שלפני חג המולד.
היו לנו מבחן במתמטיקה. לא הצלחתי להתרכז, כשנגמר הזמן גיליתי שפתרתי רק חצי מהמבחן.
"גברת שפרד. הגישי את המבחן ברגע זה."
"המורה, אני אוכל לגמור אותו בזמן אחר?"
"לא. ניצלת גם את ההארכה ואפילו יותר. אני אראה על כמה שאלות ענית ואחליט איך לקבוע את הציון." הגשתי לה אותו באי רצון, היא חייכה במרירות ואז פנתה לוויל.
"גם אתה מר אוונס." אבל איתו היא לא נהגה בסלחנות. היא פשוט משכה לו את הטופס מהידיים. כשהתרחקה מהמקום שלנו, וחשבה כנראה שלא נשמע, סיננה לעצמה המורה "ילדי המפורסמים האלה.. בטוחים שמגיע להם הכל!"
"המורה," וויל ניגש אליה בחיוך שדוני. "אני לא בן של מפורסמים. ריילי כן, אני עדיין לא."
ובלי להוסיף מילה הוא חזר למושבו. המורה עמדה שם כמה רגעים בהלם ואז הלכה לשולחן שלה.
"אז," וויל שאל אותי. "מה התוכניות שלך לחג?"
"אני ואמא שלי כנראה נעשה מרתון סרטים, כמו כל שנה."
וויל הביט בי כמעט ברחמנות. "את לא יוצאת?"
"לא, אני אוהבת לבלות את החגים בבית. לבד."
"אני עוד ארחם עלייך."
לא עניתי לו. גלגלתי את עצמי לקפיטריה.
כשוויל הגיע לשם, כמה דקות אחריי, הוא נראה מבולבל. עיניו סרקו את הסביבה כשהתיישב מולי. "מה קרה?"
משכתי בכתפיי והמשכתי לאכול.
"ריילי," הוא הרחיק ממני את המגש. "למה הם מסתכלים עליך?"
הרמתי את מבטי וראיתי שצדק. כל תלמידי השכבה שלנו נעצו בי מבט חשדני. אבל למה?
אחרי כמה רגעים הוסטו המבטים, משכתי אליי בחזרה את מגש האוכל שלי וחזרתי לאכול.
"ברברה, מה סיפרת להם ולא לי?" וויל שאל אותי.
"הקשר שלי איתם מסתכם בזה שאנחנו באותה שכבת גיל." הערתי, זה היה הרי ברור. וויל לא הוסיף לשאול וחזר לאכול. אני לעומתו לא הצלחתי להוריד ממנו את עיניי. משהו בלבל אותי בו, וניסיתי להצביע עליו.
"וויל, יש לי שאלה." הוא הרים אליי את ראשו, רוטב עגבניות לכלך את לחיו. "למה אתה אוכל רק ארוחות צהריים?"
צל חלף בעיניו, הוא ניקה את פניו מהכתם האדום והשפיל מבט. "כי ארוחות צהריים יש לי כאן."
"אתה לא אוהב את האוכל של אמא שלך?"
וויל גיחך במרירות. "אני לא רוצה לאכול את האוכל של אמא שלי."
"היא טבעונית?"
"לא, אנחנו פשוט לא מסתדרים."
"בגלל אמא שלך אתה מפספס ארוחה ביום?" בבית שלי זה היה שקול לגניבה.
וויל לא הכחיש, אך גם לא ענה.
"תכין לעמצך פשוט." ניסיתי למצוא לו פתרון.
"זה יותר מסובך מזה." הוא אמר ולא הרחיב.
לא הוספתי לשאול אבל הנושא לא עזב את מחשבותיי.
כשנגמרו הלימודים יצאתי מהר מהכיתה. היה לי ביקור במכון הפיזותרפיה. עברו שלושה חודשים מאז שהתחלתי אותו והאחות ש'פיקחה' עליי בביקור הקודם אמרה שהיום אתחיל טיפול חדש.
הפיזותרפיה! כשהייתי שם בפעם הקודמת, חשבתי שראיתי מישהו מוכר. אולי משם הגיעו המבטים! אולי הוא היה מהתיכון שלי ואמר לכולם שאני הולכת!
אוי לא.