מורדת בגלגלים-פרק 11

יום רביעי הגיע.
היום אני אדע אם הניתוח הצליח, או שאשאר תקועה בכיסא גלגלים.
אמא הסיטה את הוילונות ובחרה לי בגדים מהארון.
"יש כאן בגדים שאת צריכה לזרוק, ריילי." אמא אמרה בגועל כשהחזיקה את אחד הג'ינסים שלי, דווקא אחד מהאהובים עליי.
"אמא, תני לי להחליט מה אני רוצה לזרוק." הכנסתי את עצמי אל תוך כיסא הגלגלים.
"טוב מותק. תתלבשי מהר. התור שלנו בתשע."
זהו? בלי ויכוח על הבגדים? אמא ויתרה מהר מידיי. כנראה מצב הרוח שלה ממש השתפר.
התלבשתי מהר והצטרפתי אליה לארוחת בוקר.
"ריילי שפרד. בואי נחפש את התיק שלך." הרופא חיפש במחשב.
כשמצא, חייף לעצמו הרופא והתרווח בכיסאו. "בואי נרד למחלקת הפיזותרפיה."
ירדנו לקומה השנייה בבית החולים. המחלקה נראתה כמו מכון כושר גדול.
"טוב, אני צריך שתעני לי על כמה שאלות." הוא חיכה לתגובתי. כשהנהנתי הוא המשיך.
"יש לך כאבים בעמוד השדרה?" היה לו לוח ועט. הוא יכתוב את כל מה שאגיד?
יש לי כאבים? מסויימים. "אלה כאבים של התנוונות בטח," עניתי. "אני רוצה לקום מהכיסא כבר. אבל אני פשוט מותחת את הגב וזה עובר." הרופא הנהן. הוא אכן יכתוב את כל מה שאומר.
"וברגליים?" יש לך כאבים?"
"לפעמים. בדרך כלל אני לא מרגישה אותך בכלל." הרופא מלמל משהו שלא הבנתי וכתב בלוח כמה דברים. אני חשבתי על התשובה שעניתי. לא הייתי בטוחה שזו הייתה התשובה הנכונה. אם אני שלמה איתה.
"אילו כאבים את מרגישה?"
"דקירות."
חיוכו של הרופא נמרח מאוזן לאוזן. הייתי בטוחה שאם היה יכול, הוא היה מתחיל לרקוד.
הוא הניח את הלוח והעט על מדף שהיה לידינו, לבש כפפות וחזר אלינו. "עכשיו אני אעסה כמה מקומות בשביל לגרות תחושה, אני צריך שתגידי לי כשאת מרגישה משהו."
הוא עיסה בברכיים, בשוקיים ובקרסוליים שלי. כך לפחות זה היה נראה. לא הרגשתי דבר.
ואז הוא הגיע לקצות האצבעות ברגל ימין שלי. "אני מרגישה."
אני לא יודעת איזו הרגשה זו הייתה. ולא הייתה לי תשובה כששאל אותי הרופא.
"מה זה אומר?" שאלתי אותו כשחזרנו לחדרו. הוא רצה לשנות לי את המרשם של התרופות. אבל בעצם בכלל לא לקחתי אותן. אולי זה הפתרון.
"זה אומר, גברת שפרד, שבקרוב מאוד את תתחילי טיפולי פיזותרפיה."