מון שרי – 1

הבטתי בשעון, וראיתי שהוא מאחר בעשר דקות. נמאס לי לחכות, אז לקחתי את התיק נסיעות שלי המונח על השולחן ויצאתי.
"לינה, אם אריק יבוא, תגידי לו שאני לא נמצאת וחבל שאיחר את המועד." הבטתי במזכירה שלי לינה, היא הייתה נאה, לא יותר מידי, יופי אמריקאי, שיער בלונדיני ארוך, שפתיים דקות משוחות בליפסטיק ועיניים כחולות בצבע ים.
התקדמתי לעבר המעלית וחיכיתי שהיא תגיע.
הדלתות נפתחו מאחוריהן הופיע אריק. הוא היה גבוה, מאוד גבוה. יותר גבוה ממני, ואני מטר שבעים וחמש, עם עקבים של שמונה סנטימטר.
"מיס וודסון?" היא שאל עם קול הבס העמוק שלו, הרמתי את מבטי כדי להביט בעיניו הירוקות מעושנות, לא ידעתי שיש צבע כזה, הרהרתי.
"כן?" שאלתי, ונעצתי בו מבט מתנשא.
"אני אריק הארטלי, הדוגמן של קלווין קליין, הודיעו לי ששכרת את שירותי. אז הנה אני פה". הוא אמר, ונעץ בי מבט מתנשא גם.
"אני שמחה לשמוע, אבל אמרו לי שתגיע בארבע, ועכשיו כבר ארבע ועשרים, ואני, לעומתך, עסוקה." אמרתי ונכנסתי למעלית, שחיכתה לי כל הזמן הזה.
הוא תפס את זרועי בידו החזקה, והצטמררתי. "חכי. גם אני עסוק אבל פיניתי זמן בשבילך, הוד מעלותך, ואני מצפה שתעשי אותו דבר בשבילי." הוא התעצבן, וחייכתי אליו במתק שפתיים. "כנס למשרדי בבקשה, מר הארטלי. יש לך חמש דקות בדיוק." פניתי לעבר משרדי והבנתי ששעת המסאז' היומי שלי תדחה למחר.
הוא התיישב והביט בי בעיניים החודרות שלו. "יפה. עכשיו, מה העסקה שאת מציעה לי?"
"בגלל שקלווין קליין וחברת האופנה שלי, מון שרי, הן בעלות ברית, הם הסכימו לעשות איתי העברת דוגמנים, אני נתתי דוגמן משלי, והם הביאו לי אותך, למשך סיבוב דוגמנות שלם ברחבי ארה"ב ואירופה."
"אוקיי, איפה לחתום?" הוא שאל.
התפלאתי, לחתום כל כך מהר? אבל מה זה משנה לי כל עוד זה לטובתי?
"כאן," הוצאתי מהמגירה את החוזה והצבעתי לעבר השורה המיועדת.
הוא לקח את העט המונח על שולחני וחתם, אריק הארטלי.
"תודה לך, מר הארטלי, היה נעים לעשות איתך עסקים." אספתי את החוזה לתיקי וקמתי.
"את יודעת, מיס וודסון? אם לא היית מעצבת אופנה ומייסדת של "מון שרי", הייתי חושב שאת דוגמנית בעצמך." הוא קרץ לי ופנה לעבר המדרגות.
המשכתי לצעוד לעבר המעלית, וכשנפתחה, נכנסתי אליה.
הבטתי במראה שעל קיר המעלית. לא נראיתי רע, ואפילו טוב, עם השיער המשוך למעלה בקוקו, עם עיניי הלוז הגדולות שלי, והשפתיים המלאות. גם גזרתי הייתה טובה, גבוהה ורזה, אף פעם לא ייחסתי ליופיי משמעות, למוחי הייתה יותר משמעות בעיניי, הרי הגעתי לאן שהגעתי,לא?
מבט מוכר קטע את הרהוריי.
"שרי! אחותי! כמה התגעגעתי!!" אחותי הקטנה מארי החלה לקפוץ עליי ולצרוח. כמה התגעגעתי אליה!
"מר, מה את עושה פה?" שאלתי. ביני לבין מארי היה הבדל של שלוש שנים, כשהיא הגדולה, אבל בגלל שאני יותר בוגרת ממנה, אני מרגישה כמו אחותה הגדולה. אני ומארי היינו דומות, שתינו גבוהות, עם שיער שחור חלק ועדין, לה יש עיניים כחולות ולי בצבע לוז. המבט של מארי קופצני ושלי רגוע ובוגר.
"שמעתי על תצוגת האופנה שאת מקיימת היום, והחלטתי לבוא כדי להחליט מה אני ייקח לי," היא אמרה בחיוך.
"איפה את תלוני? רוצה אצלי?" בוילה הענקית שלי על הים בלוס אנג'לס היה המון מקום, כי היינו שם רק אני ושאונה, מנהלת הבית שלי.
"בטח! מון שרי!" היא צהלה. שתינו נולדנו בצרפת, אני התקדמתי הלאה לארה"ב והיא נשארה שם לרשת את המאפייה המשפחתית של ההורים שלנו.
***
התרגשתי מאוד, זאת בטח התצוגה האלף שאני מציגה, אבל כל פעם מחדש זה מרגש אותי. נכנסתי למקלחת כדי להרגיע את מחשבותיי, עוד שעתיים וזה קורה, ואני מתה מלחץ והתרגשות.
יצאתי מהמקלחת והתנגבתי בחלוק הרך והנעים שלי.
הוצאתי מהקולב את שמלת המקסי הארוכה והצמודה שלי בצבע שחור עם השסע הארוך, מצאתי נעלי עקב בדוגמת נחש, וענדתי שרשרת כסופה עם יהלומים. מושלם, חשבתי לעצמי.
"דארלינג! את נראית נפלא!" שמעתי את קולה של מר כשיצאתי מחדרי.
"כל הגברים יפלו לרגלייך! את מהממת!" אם היא הייתה יודעת שהם כבר נופלים לרגליי…