מולי והחתול המכושף- פרק 18

כמובן שדביר, הילד בן החמש של השכנה, נדבק אלינו כמו איזו קרציה.
אבל אחרי יותר מ-9 שנה בשכונה, אנחנו כבר יודעות איך להיפטר ממנו.
"דבירי, רוצה לשחק מחבואים?" שואלת רותם במתיקות.
"בטח!" דביר עונה לה, מאושר שהיא בכלל מציעה.
"אז אתה רואה את הקיר הזה?" רותם מצביעה ודביר מהנהן "תישען עליו, תעצום עיניים, תספור עד 10, ואז תחפש אותנו".
"אוקיי" דביר רץ ונשען על הקיר ומתחיל לספור בקול.
"1…2…3…4…5…"
"נו, את באה?" רותם תופסת בזרועי ומושכת אותי הרחק.
אני מרחמת על איך שירגיש כשיסיים ויגלה שנעלמנו.
אבל בטח הוא רק יחשוב שאנחנו מתחבאות טוב…
אחרי שתי שניות סך הכול,אנחנו קולטות את הבית שלנו ומתחילות לרוץ לעברו.
אנחנו מתכופפות ונזהרות ליד כל חלון, ואז אנחנו מגיעות לחלון הנכון.
החלון שלנו.
אנחנו מטפסות עד הפתח שהשארתי, ואז מרחיבות אותו ונכנסות.
אנחנו מפשפשות במגירות עד שאנחנו מוצאות את זה.
´מה זה ´זה´?´, אתם שואלים?
זוהי ערכת הריגול שקיבלתי ליום הולדת 6 אם אני לא טועה…
אני זוכרת את יום ההולדת הזה.
*עוגת שוקולד עם 3 קומות. בלונים בכל מקום. מאות מתנות בסל הכביסה הריק שהוצאנו החוצה בדיוק בשביל זה.
אני ורותם יושבות זו ליד זו, על כיסאות לבנים מקושטים, ודודה דניאל באה ומושיטה את המתנה שלה.
כל אחת קורעת את העטיפה בצד שלה. אנחנו פותחות ומגלות שתי מתנות.
ערכת איפור לרותם, ולי ערכת ריגול ענקית, עם ווקי-טוקי משוכלל, עט שכותב בדיו סתרים ועוד הרבה נוספים…*
אני מתנערת מהזיכרונות, נעימים ככל שיהיו, ומתמקדת במשימה.
אני בודקת את הסוללה, ואז מגישה בחגיגיות ווקי-טוקי אחד לרותם.
את השני אני שומרת לעצמי.