מולי והחתול המכושף :) פרק 17
"מה את עושה?!" שאלתי אותה כשיצאנו מטווח שמיעה.
"…..
————————————————————
"זאת בסה"כ אימא, מה את לא סומכת עליה?" החזירה לי בשאלה.
"היא לא תיתן לנו לעזור לו. היא תאמר שזה מסוכן מדי ואת יודעת את זה בדיוק כמוני!" אמרתי לרותם מההיכרות עם אמא שלנו, המגוננת יתר על המידה "אם בכלל היא תאמין..".
"אז את רוצה בעצם שלא נאמר לה שום דבר?" שאלה כדי להבין.
"בנות, קדימה! אתן מאחרות!" קראה אמא שלנו מהכניסה של הבית, ואני הודיתי לה בליבי על כך שהצילה אותי מלענות.
"רק רגע!" קראה רותם והסתכלה עליי, מחכה לתשובה.
כנראה שהיא לא הצילה אותי אחרי הכול…
"את לא רוצה לאחר נכון?" שאלתי, מתחמקת מלענות לה.
הרמתי את התיק, הקפצתי אותו על הגב, ועודדתי את רותם להניח לזה ולעשות כמוני.
"נתגנב מבית הספר ונעזור לו, אם את רוצה.." לחשתי באוזנה כשהיא סירבה ולא זזה ממקומה.
היא הנהנה בהכרת תודה, ואני הפטרתי: "בסדר..".
שלחתי הודעת ווטסאפ מהירה לאיילת, חברתי הטובה, ונרגעתי בידיעה שהיא מטפלת במצב.
ואכן, אחרי כמה שניות, קיבלתי הודעה חזרה.
-אל תדאגי! אני על זה! :)- איילת.
פתחתי טיפה את החלון, כדי שנוכל לחזור אחר כך, והעמדנו פנים כאילו אנחנו הולכות לבית הספר.
"ביי בנות!" שמענו את אמא שלנו קוראות מאחורינו.
לא היינו צריכות להסתובב כדי לדעת שהיא במקום הקבוע שלה, כמו בכל בוקר.
ליד הדלת, צופה בנו.
"ביי אמא!" קראנו, ממשיכות להעמיד פנים.
אני לא יודעת מה עם רותם, אבל לי זה כאב איפשהו, עמוק בלב.
אם אתם מכירים אותי, אתם כבר יודעים שאני לא משקרת לעתים קרובות..
אבל אם אין ברירה, אז אין ברירה, לא?
חייבים להבריז!
הבחנו בה צופה בנו, בעוד אנחנו נעלמות מעבר לפינת הרחוב.
המשכנו ללכת עד פינת מילקווין ודרווים, ואז חזרנו במעבר הסודי שלנו, שגילנו לפני חודש.
המשך יבוא!
תגובות (0)