מוות בצעדים קטנים

אף אחד לא מדמיין שהוא רוצח. כולם מדמיינים שהם גיבורים, לפחות משהו כמו שוטר, אבל בדרך כלל זה איזה גיבור על, שמציל את העולם פעם אחר פעם.
גיבורי על לא רוצחים, הם רק הורגים את הרעים.
אבל הוא כן. הוא לא היה גיבור על בתלבושת צבעונית, ולא היו לו כוחות מיוחדים,
הוא לבש רק שחור, מזכיר את 'הרעים' בסרטים, אקדח, חבל,וסכין, במקום כוחות על.

הוא צעד בדממה.האקדח מוביל את דרכו בחשכה, לבושיו השחורים לא נראו בים השחור של האוויר השקוף, ורק אם היו ממש מתאמצים לראות,מה שבדרך כלל עשו, היו מזהים את משקפי הלילה שלו.
הוא קילף את הצעיף מגופו של הנער החסון, הוא עוד לא הרגיש בכך. ובתנועה מהירה ומיומנת הוציא חוט עבה ביד אחת וביד השנייה סתם את פיו של הנער.
כעבור כדקה שהוא ווידא שהנער אכן נפח את נשמתו, הוא עזב אותו. הכפפות שלו דאגו להשאיר סימני אצבעות שלא נראה כמותם בעולם עוד.
כשהוא נעלם משם בתוך דקה, הוא ידע, בלי לראות ובלי לשמוע. שברגעים אלה רק מבינים שהנער מת.
זה יתחיל בבדיקת הדופק שלו, ימשיך באמבולנס שיגיע למקום, יקבע את מותו וימשיך משם למשטרה וליחידות המיוחדות.

הם יחפשו מצלמות תנועה.
אבל הוא יודע בדיוק היכן השטחים המתים שלהם ונע בהם בדיוק רב.

הם יחפשו עדי ראיה.
ולא ימצאו כאלה.

הם יחפשו כלי.
אבל חוט הרצח נמצא עדיין בכיסו.

ולבסוף, הם ימצאו טביעות אצבעות.
בזמן הזה הוא כבר יקבל את כספו. יתקשר לעיתונאי הקבוע שלו, ידווח לו על הרצח של אישיות מפורסמת כמו שהנער היה, ירוויח כסף על המידע הזה ובכך ינצל את כל הכסף שאפשר מההזמנה הזאת.

ואז הוא יחזור הביתה לעיניה של קירה, ביתו הקטנה והחולה. שהבכי שלה זה הדבר הכי כואב שהוא אי פעם חווה. יותר מהעינויים שעבר בתור שבוי. יותר מתרגילי שבי וכליאה שעבר כשעבד בשורות הביטחון. הבכי הקטן שלה, של ילדה. הילדה שלו, היתומה מאם.
שנשארה לה שנה לחיות והסיכוי היחידי שלה הוא שאביה ישיג את ה5 מיליון שקלים.

והוא יעשה זאת.
בכל דרך.