מה שקורה בבית,נשאר בבית-חלק ב'

אבא שוב שתה. זה מה שהתחולל בראשי. ידעתי,שכאשר הא שותה,אין לא מעצורים. ופחדתי. פחדתי פחד מוות..

רציתי לצאת החוצה לאוויר הצח,לשבת עם חברים ולהעמיד פנים שהכל בסדר. רציתי לשקר ולהגיד שהצלקת בראש,היא מהנפילה במדרגות. אבל מה עם אמא? איך אני אשאיר אותה לבד עם השתיין המסריח הזה? האחים שלי למזלם,לא היו בבית באותו ערב. -כמה מזל יש להם- אמרתי לעצמי.

השעות חלפו ואבא עדיין לא הגיע. החשכה ירדה לאיטה,ואני ואמא זכינו לקצת שקט.
אמא נרדמה בחדר שלי,ורציתי לתת לה לנוח. לכן לא הערתי אותה כשאבא חזר..

"איפה אמא?" שאל כשנכנס מבלי להתסכל עליי אפילו.

"היא ישנה." עניתי בקול רועד.
הוא נכנס לחדרם,וצעדיי הענק שלו הרעידו את ליבי.

"היא לא בחדר." אמר כשחזר לסלון.

"היא ישנה בחדר שלי."

"למה בחדר שלך? החדר שלנו לא מספיק טוב לה?"

"החדר שלכם טמא" לחשתי לעצמי.

"מה אמרת?" הוסיף והתקרב אליי.

"אמרתי שהחדר שלכם טמא!" צעקתי עליו כאילו היה חירש.

"ולמה הוא טמא?"

"בגללך." אמרתי
ידעתי שהוא שיכור,וידעתי שמה שאומר עכשיו יחזור אליי כמו בומרנג. אך לא היה לי אכפת. החלטתי מבעוד מועד,שאני אלחם גם אם זה ישאב ממני כל טיפת כוח.

"בגללי? איך את מדבר אליי?! אין לך שום כבוד?!"

"אלייך אף פעם לא היה,ואף פעם לא יהיה."
סטירה עפה לעברי,שהנחיתה אותי כאילו הייתי כדור כדורעף הישר לרפצה.
טיפות של דם שירדו מאפי התנפצו על הרצפה.
בעוד אני מנגבת את הדם שנזל על השפה שלי,שמעתי את אבי רוטן בדרכו הקצרה מהסלון לחדר.

אחרי כשעה וחצי הוא נרדם מול הטלוויזיה הדולקת בחדרו. אני ניצלתי את העובדה הזאת ויצאתי לסדר כמה סידורים שיעזרו לי לנקום בו.