מה שמשאיר אותי בחיים: האהבה♥- פרק 1

לא יכולתי לשרוד את ימיי בבית הספר.. קיוויתי כל יום שאצליח לשרוד אותו….
"הנה המכוערת"- היו מצביעים עלי ולועגים- "לכי תעשי דיאטה".
דמעות החלו זולגות מעיניי. ניסיתי להסתיר אותן, מקווה שאף אחד לא ישים לב.
היו חברות, אבל לא טובות.. כל יום הייתי מפחדת שהן מרכלות עליי מאחורי הגב.
הצרות בבית הספר לא הספיקו לי. כאשר הייתי נכנסת לביתי, אחיי היו מעצבנים אותי, הוריי מעליבים, לא מתייחסים אליי.
אהבה בחיים לא הייתה. "החברות שלי" אומרות כי בחיים לא יהיה לי חבר.
וככל שחלפו הימים, עיכלתי כי אולי הן צודקות.
לא אהבתי את גופי. פניי העגולות, הבטן השמנה, רגליי המלאות (מה שהביא אותי למצב שלא רציתי ללכת לבריכה עם שאר ילדי הכיתה). מכוערת הייתי.
כאשר הייתי מגיעה הביתה, הייתי עולה לחדרי וטומנת ראשי בכר, מנסה להשכיח את הצרות..
דמעותיי פרצו מנשמתי וחשתי כי כאן אני יכולה לבכות, לבכות מבלי שישימו אליי לב.
מבלי שיגידו:"מה את בוכה, י'מפגרת!".
ככה חלפו כל ימיי באותה תקופה.
חשבתי על התאבדות- הרי מה חשוב לי בחיים? מי בכלל יתגעגע למישהי עלובה כמוני?
ריחמתי על הוריי שנולדה להם בת כמוני, על אחיי שהייתה להם אחות כמוני, על ילדי כיתתי שהייתי בכיתתם.
ריחמתי על כל מי שהייתי בסביבתו.
המקום אליו יכולתי לברוח היה האוכל. אולי בגלל זה אני שמנה כל כך.
הייתי אוכלת כמויות מטורפות, רק על מנת שהכאב ישכח.
זה עזר לי, אך הוסיף לבעיה אחרת–>הייתי שמנה!
"את מסתירה לי את הנוף, י'שמנה!"- ככה היו אומרים לי- "למה נולדת בכלל?! במקום לקבל מענק לידה, ההורים שלך קיבלו קנס".
הם צודקים- הגעתי למסקנה!
הייתי חותכת גם. חושבת שזה המקום אליו יכולתי לברוח כשרע לי.
חתכים נראו על כל ידיי, היתקשתי להסתיר אותם בימי הקיץ.
ניסיתי להפסיק, אך ללא הצלחה.

הגעתי לבית הספר, כאשר בדרך העלבות נוספות החלו להכות בי.
אך לפתע קרה דבר ששינה את הכל.. שגרם לי להתגבר על הקשיים!
בשעה הרביעית, נכנס לכיתה תלמיד חדש.
שיערו שחור ועיניו כחולות וחודרות.
"שלום, מה שימך?"-שאלה המורה את התלמיד החדש.
"אריאל"-אמר.
"תוכל לשבת ליד נוי שם בסוף"- אמרה המורה והצביעה לכיווני.
התלמיד החל לפסוע אליי, וכשהגיע אמר בקול שקט:"היי, את נוי..נכון?".
מבטו החודר, עיניו הכחולות וחיוכו הכובש- הם אלו שגרמו לי להתאהב בו.
"כן"- אמרתי בלחש.
הוא הניח את התיק שלו והתיישב בכיסא לצידי.
"למה את עצובה?"-שאל.
"אני לא עצובה"- שיקרתי.
"את כן.."-אמר-"אני מזהה אנשים שרע להם והם עצובים".
"אז אתה לא יודע לזהות"-אמרתי בזלזול.
"אני יודע לזהות כי אני אחד כזה"……..