מה לעשות, החיים קשים! – פרק 8

סובבתי את ראשי במהירות אל צד המדרגות , וראיתי את בריאן , שעון על אחד הסלעים, ומחייך אליי.
"ואיי.. הבהלת אותי.." אמרתי ושמתי את יָדי על החזה.
הוא המשיך לחייך והתיישב לידי. "נכון המקום הזה מושלם?" הוא שאל אותי בזמן שהבטנו במֶי-המפל התכולים.
הנהנתי ונאנחתי. הוא פלט צחקוק קטן, ושאל איפה הייתי בשיעור הרביעי.
שתקתי. הייתי באותו זמן עם קווין, בצריף.
"הייתי בשיעור. איפה עוד אני יכולה להיות?" עניתי לאחר כמה רגעי שתיקה.
"לא את לא. נועה, אם לא שמת לב, אני לומד איתך היסטוריה. ראיתי שהראית למורה פתק שחרור והלכת מהכיתה. אבל לאן? את לא הלכת לביקתה, ולא לשיעור אחר, ולא למנהלת או לאחות. אז יפה כן היית?" השיב לי והביט בי.
"אני… מה… מאיפה אתה יודע שלא הייתי בבקתה?" שאלתי לאחר כמה גמגומים קלים.
"בדקתי. פנלופי אמרה שהיא לא יודעת איפה את. וגם שאר החברות שלה. ואני לא חושבת שהן יודעות לאן הלכת והן רוצות לחפות עלייך , כי הן לא כאלה. "
"אתה עוקב אחריי? למה זה איכפת לך איפה אני?" שאלתי אותו בחשד, והבטתי בו בעיניים צרות.
"אני רוצה לדעת. " ענה בפשטות.
"את זה הבנתי, אבל למה אתה רוצה לדעת?"
"את מנסה להעביר נושא, ואת סתם מתחמקת. איפה היית?"
"בשומקום."
"אני באמת לא מבין למה את עושה את זה. את מסתירה משהו."
"אני לא מסתירה שום דבר!!!" עכשיו כבר הרמתי את קולי. לדבר עם בן דודה שלי זה נקרא להסתיר משהו..?
הוא נאנח. "למה את פשוט לא יכולה.." הוא שוב נאנח.
"אני לא יודעת למה אתה רוצה לדעת את זה. אבל אני במילא לא הולכת לגלות לך." אמרתי וקפצתי למים. הוצאתי את ראשי מן המים, וראיתי את חברותיי שוכבות ומשתזפות על הכיסאות.
"היי, מה קורה?" אמרתי ונשכבתי ליָדַן.
"היי, איך היה ?" שאלה ליז והתרוממה מעט והביטה בי.
"איך היה איפה..?" שאלתי והרכבתי את משקפי השמש שלי על עיניי.
"בשירותים! דא! בריאן אמר לנו שהלכת לשירותים" אמרה ג'ול וסידרה את בגד הים שלה מעט.
"אה.. בסדר.. מה כבר יכול להיות מהנה בשירותים?" עניתי וזרמתי עם השקר הזה של בריאן.
"למה, אני דווקא נהנתי פעם מזה. ישבתי יום שלם בכיתה, והמורה לא הרשתה לי לצאת , ואז מתישהוא פשוט רצתי מהכיתה אל השירותים והשתנתי, וזה היה כל כך כיף! אתן פשוט לא מבינות איה מרענן ומשחרר זה לשמוע את הקול של ה-" התערבה ג'ולי בשיחה, אך קטענו אותה במהירות על ידי צעקות .
"בסדר בסדר.. מה כבר אמרתי…?" התגוננה ג'ולי וצחקקה.
לאחר שנכנסנו שוב לבריכה ועשינו כיף וצחוקים, הלכתי לביתן שלי, והן לשלהן.
התקלחתי בנחת , ולבשתי פיג'מה שאפשר לצאת איתה לאכול ארוחת ערב מבלי להתבייש בה : מכנס שחור קצר וגופייה אפורה פשוטה. נכנסתי לחדרי וסירקתי את שיערי הרטוב, כשהטלפון שלי צלצל.
"הלו?" עיתי לטלפון בעודי מנסה לסרק ולפרום קשר עיקש בשערי.
"נועה? זה קווין."
"מאיפה יש לך את המספר שלי?"
"עשיתי כמה בירורים.." ענה וצחקק.
"או-קיי…." אמרתי באיטיות , "אז מה רצית?"
"אם שכחת, יש ארוחת ערב. עכשיו. והיא עומדת להסתיים עוד רבע שעה, אז כדאי לך למהר."
"מה?!" קראתי ועזבתי את המברשת שיער שלי ונעמדתי."עכשיו?! זה עוד חצי שעה לא?!"
"לא. ולא בקטע של להלחיץ , אבל.. נגמרו השניצלים." אמר וצחק.
"טוב, טוב, אני יוצאת , ביי" מיהרתי להגיד וניתקתי. התכופפתי כדי להרים את המברשת שיער שנפלה כשעזבתי אותה, אך היא לא הייתה על הריצפה. העברתי את אצבעותיי בשיערי , כמו מסרק, והרגשתי משהו קשה. המברשת שלי. היא נתקעה בגוש הקשרים שלי. צרחתי מלחץ, והסתרקתי במהירות הבזק, ואספתי את שיערי לקוקו גבוה. נעלי כפכפים ורצתי לחדר אוכל.
הגעתי כשחדר האוכל היה מלא.
לגמרי.
סרקתי את שולחנות העובדים והמורים, וראיתי את קווין יושב בצד ומתפקע מצחוק. עשיתי לו פרצוף של 'חכה-חכה' והלכתי לשים לי אוכל בצלחת. כעבור רגע הוא נעמד לידי וערם סלט ירקות על צלחתו.
"שקרן מנוול.. " מילמלתי
הוא צחק. "זה כל כך כיף לראות אותך עם שיער מבולגן ככה.. אחח.. " ונאנח בחיוך.
"באמת לא נשארו שניצלים" רטנתי כשראיתי את מגש השניצלים , שכעת היו בו רק פירורים, וגם זה בקושי.
הצצתי לצלחתו, וראיתי שהיא מלאה בשניצלים. פערתי את עיניי ואת פי.
הבטתי בצלחת שלי, (ללא שניצלים), בצלחת שלו, (עם *המון* שניצלים), ובפרצופו הצוחק,(שאם לא הייתי מתאפקת היה עליו שניצלים..והמון..) והבטתי עליו במבט מתחנן.
"נו טוב.." אמר בהכנעה אך עם חיוך , והעביר לי 5 שניצלים.
פניי אורו. הוא לחש לי לפני שהלך : "שמתי בצלחת שלי בכוונה הרבה, כדי שתוכלי לקחת.." וצחקק.
נשארתי נטועה במקומי בעודו הולך לשולחן שלו, ולאחר כמה רגעים התאוששתי וישבתי בשולחן עם הבנות לביתן שלי.
אכלתי ברעבתנות את השניצלים שלי והרגשתי שמישהו מסתכל עליי. הרמתי את ראשי, וקלטתי את פנלופי, אמה, אמילי סשה ומרי נועצות בי מבטים נדהמים עם מעט גועל אפילו.
"מה?" שאלתי ועזבתי את המזלג שלי.
"את.. את מסוגלת לאכול את זה…?" שאלה בזהירות מרי.
"אה.. כן!" עניתי.
"אבל זה יעשה לך צמיגים!" הוסיפה אמה בהפתעה.
צחקתי צחוק קצר ועצבני. "לא זה לא" אמרתי והבטתי כעת בצלחות שלהן שהיו מלאות (כרגיל) רק בסלטים בריאים.
"עזבו אותה בנות. אם היא רוצה צמיגים, שיהיה לה בתיאבון." אמרה בשחצנות ובהתנשאות פנלופי.
"תודה " עניתי בחיוך מתוק והמשכתי לאכול. אך עדיין הרגשתי שמישהו מביט בי.
סרקתי את חדר האוכל, וראיתי לבסוף נער בעל שיער חום ומבולגן, מביט בי מבעד לעניים מזוגגות מעט. החזרתי לו מבט של סימן שאלה (יש מבט כזה) ופיניתי את הצלחת שלי. הלכתי לעבר הדלת, והסתובבתי להביט בנער ההוא. הוא עדיין הסתכל עליי. אך כעת בדרך נורמאלית יותר, והוא עשה זאת בנוחות. הו נשען על משענת הכיסא שלו והביט בי ובשולחן הצוות שבו קווין ישב וטרף את השניצלים שלו. ושוב בי ושוב בשולחן הצוות. קווין בדיוק הרים את ראשו אליי וחייך. החזרתי לו חיוך וראיתי מזווית העין, את הנער קם ממקומו בסערה ומתקדם אל הדלת. משכתי בכתפיי ויצאתי החוצה. בדיוק באתי לפנות לשביל של הביתן שלי, כשהרגשתי חבטה על כתפי מאחורה. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד. הסתובבתי בחזרה וראיתי את הנער ההוא ממשיך ללכת בכעס ובמהירות.
"היי!" קראתי אליו ושפשפתי את כתפי הכואבת. הוא עצר.
"בשביל מה זה היה בדיוק?!" שאלתי אותו בכעס.
"בשביל מה היה מה?" שאל בתמימות והסתובב אליי.
"עזוב. אתה לעולם לא תודה בזה .." מילמלתי והתקדמתי אל הביתן.
"חכי." קרא, ונעצרתי. הסתובבתי אליו, והבטתי בעניו, שהסתכלו הצידה.
"אני.. אני מצטער. זה לא היה בכוונה." הוסיף והביט בעניי. עיניו היו ירוקות ומוכרות. זה בטח בגלל שגם לאמא שלי היו עיניים ירוקות ודומות…
רגע.
לאמא שלי היו עניים תכולות, כמו שלי..
אז… אז למה עיניו נראות כ"כ מוכרות…?
"שנינו יודעים שזה כן היה בכוונה. לא היה לך מספיק מקום בשביל הרחב הזה?" אמרתי לו.
"אני- "
"היה לך. אז למה עשית את זה ? עשיתי לך משהו? ולמה הסתכלת עליי בכעס כשהיינו בחדר אוכל?" קטעתי אותו בכעס.
הוא השפיל את ראשו.
המראה הזה היה לי מוכר.
מאוד.
צימצמתי את עניי ופתחתי אותן בבת אחת. עשיתי צעד אחורה ונפלתי. "אוי מי גד.." מילמלתי ושמתי יד על הפה. צמרמורת עברה בי.