מה לעשות, החיים קשים! – פרק 7 – 5 תגובות ואני ממשיכה

התעוררתי לקול צעקותיה של אמילי מהקומה השנייה , שצרחה על מרי שאיבדה לה את השפתון. גילגלתי עניים, והלכתי למקלחת כדי לצחצח שיניים, לשטוף פנים ו… טוב, ולעשות את מה שעושים בשירותים.
לבשתי את תלבושת בית הספר וענדתי את השרשראות שלי , אך את הצמיד השארתי בחדר. הלכתי מחדרי אל חדר האוכל , ואכלתי בשקט את החביתה של ואת הסלט. גם הבנות האחרות היו שקטות.
שמתי לב , שכל הבנות (לא רק מהביתן שלי,) לבשו גרביים עם נעלי הסירה. רק אני.
כשיצאתי מחדר האוכל, פניתי אל המדרגות , וראיתי ילדה בלונדינית עם קוקיות לצדדים שגם עלתה במדרגות. התקרבתי אליה ושאלתי אותה למה היא עם גרביים. היא הביטה בי במבט שואל.
"היה כתוב בדף המצורף שצריך ואפשר לגרוב את הגרביים רק כשקריר בחוץ ורק אם רוצים. את נראית כאילו לא נוח לך איתם .. את בכלל רוצה ללבוש את הגרביים?" עניתי לה בעדינות.
"אני.. לא. אני שונאת את זה. זה מכוער ומגעיל ואני מזיעה וחם לי עם זה !" היא התחילה לדבר בשקט ואז הרימה את קולה אט אט. חייכתי אליה, ואמרתי : "אז תורידי אותן עכשיו, ושימי אותם בלוקר שלך, ובסיום היום לימודים תחזרי לקחת אותם לביתן שלך. את לא חייבת לגרוב אותן. תראי אותי. אני בלי גרביים וכיף לי ונוח לי עם זה !" היא חייכה חיוך רחב וחיבקה אותי . חיבקתי אותה בחזרה, למרות שהיא הייתה קטנה ממני בשלוש שנים.
מיד כשהיא הלכה, נזכרתי שאני לא יודעת איפה הלוקר שלי בכלל. ניגשתי למנהלת שבדיוק עברה במסדרון הארוך, ושאלתי אותה איפה התא שלי. היא חייכה אלי בנחמדות והוציאה מתיקה דף ועיינה בו מעט ואמרה לי : " נועה רובינסון. התא שלך נמצא בקומה השנייה. כתוב עליו את המספר 265 . הקוד הוא שלוש-עשרה , שמונים ושתיים, חמישים ותשע. תזכרי את זה טוב." הנהנתי והיא חייכה שוב והלכה. לחשתי לעצמי כל הדרך אל הקומה השנייה את מספר הלוקר שלי , ואת הקוד.
" מאתיים שישים וחמש, שלוש עשרה, שמונים ושתיים, חמישים ותשע. מאתיים שישים וחמש , שלוש עשרה , שמוני-" הפסקתי להגיד את המספרים, כי מעדתי על משהו ונפלתי לריצפה.
"אוי , אני מצטער . את בסדר? " שמעתי מישהו אומר , ומישהו שמחניק את צחוקו ללא הצלחה מרובה. הרמתי את ראשי לעבר קולות הצחקוק וראיתי נער בעל שיער שחור ופרוע . זה כל מה שהצלחתי לראות , כי השיער שלו נראה ממש מגוחך ומצחיק. חייכתי והפנתי את ראשי לעבר הנער שדיבר אליי. אני לא מבינה מה יש לי! אני לא מפסיקה להיתקל בו!
"היי, את בסדר? " שאל שוב בריאן ועזר לי לקום מהרצפה.
הנהנתי ושלחתי מבט כועס אל הצחקקן המגוחך שעמד בצד.
"דן שתוק!" אמר בריאן כשראה שאני מסתכלת על דן.
"אני.. אני.. אני לא יכול!" השיב לו דן והמשיק לצחוק.
הסתובבתי אליו עם כל גופי ושמתי את היד שלי על המותן והרמתי גבה.
"אתה יודע , אני ממש לא מבינה איפה הקטע המצחיק במישהו שנופל. תוכל להסביר לי?" אמרתי לו בציניות כעוסה.
"זה פשוט ש-" דן התחיל להסביר לי
"שָש!" השתקתי אותו והמשכתי. "ואתה יודע עוד משהו? אם אני מצחיקה אותך בזה שנפלתי , אתה צריך לראות את השיער שלך. זה באמת מצחיק. "
חיוכו ירד בבת אחת מפניו. "למה, מה הבעיה עם השיער שלי? הוא-"
"מחושמל. כן. " המשכתי אותו והינהנתי בפרצוף של אין-מה-לעשות.
בריאן ועוד נער שחום עור במקצת שלא שמתי לב שהיה שם, החניקו צחוק והשפילו את ראשם.
עקפתי אותם והמשכתי ללכת לעבר התא שלי.
"רגע , נועה חכי!" שמעתי את בריאן קורא .
הוא תפס את זרועי ואמר שהוא מצטער שהוא הפיל אותי ושזה היה בטעות , ושדן לא צחק עליי בכוונה.
"השיער שלי מחושמל? הוא לא מחושמל! הוא נראה בסדר גמור! שון, השיער שלי נראה מחושמל?" שמענו שנינו את דן אומר, והסתובבנו להביט בו. שון, הנער שחום העור, הסתכל על פניו, ואחר על שיערו ושוב על פניו ואמר : "אתה לא רוצה שאני יענה על זה ." וכשדן החמיץ את פניו, שון התפוצץ מצחוק.
אוקיי… זה בסדר, אני צריכה ללכת . ביי" מיהרתי להגיד והמשכתי ללכת, ונעצרתי כשהגעתי ללוקר מספר 265. הסתכלתי על המנעול העגול, וסובבתי אותו אל המספרים 13 ,82, ולבסוף 59. המנעול השמיע 'קליק', ומשכתי את הידית והלוקר ונפתח.
בתוך התא היו מחברות וספרי לימוד שהיו לכל תלמיד בלוקר. כל התאים היו בצבע כחול בהיר, והם היו קטנים יחסית, והיה מקום לשים בהם רק ספרי לימוד ומחברות. אך היה גם מדף שהיה קרוב לתקרת הלוקר.
הסתכלתי על דלת הלוקר . התמונות שנתנו לי יכולות להיראות טוב על הדלת הזאת, לא? חשבתי לעצמי והוצאתי ספר לימוד ומחברת שורות. סגרתי את התא והלכתי לכיתה. התיישבתי בשורה השנייה, ליד החלון. המורה נכנסה , והתחילה לדבר על השיעור ובלה בלה בלה..
העתקתי את הכתוב מן הלוח, כפי שהמורה אמרה , וכשגמרתי לעשות זאת , היא המשכה לדבר על לא יודעת מה. התחלתי לצייר בשולי הדף.בהתחלה זה היה עיגול, ואח"כ עין, ואז פנים, ואחרי זה שירבטתי פנים מהדמיון שלי, ואת השרשראות שלי, ועוד דברים.. היה לי משעמם בשיעור הזה , אז לא ציירתי משהו עם חשיבות כלשהיא.
פתאום המחברת נחטפה לי מהיד והרמתי את ראשי וראיתי את המורה מביטה בי מלמעלה במבט כעוס, ומחזיקה את המחברת שלי. היא הביטה בדף שבו שירבטתי וציירתי, והזעיפה פנים, והסתובבה אל שאר הכיתה והמחברת עדיין בידיה. "תלמידים, זאת דוגמא למה שלא עושים ושלא יפה ולא מקובל לעשות בשיעורים! " אמרה והתלמידים הסתובבו אליה. היא הרימה את המחברת כך שדף הקשקושים שלי היה נראה לכל עיניי הכיתה. כמה תלמידים צחקקו, כמה גיחכו, וכמה פלטו קריאות התפעלות. היא הסתובבה אליי בחזרה הניחה את המחברת על השולחן שלי, ואמרה לי שפעם הבאה שאני עושה את זה , אני הולכת אל המנהלת. הנהנתי והיא חזרה ללמד.
שאר השיעור עבר טוב יותר, ובהפסקה נשארתי בכיתה וציירתי לי במחברת.
לאחר השיעור השלישי, הוצאתי מכיס מכנסיי את פתק אישור היציאה שקווין הביא לי, ונכנסתי לכיתת היסטוריה, והראיתי למורה את הפתק והוא אישר לי ללכת לביתן. אלא שלא הלכתי לביתן כמובן, אלא אל הצריף שמאחורי מבנה בית הספר. נכנסתי לצריף הגדול, ובפנים הייתה סוג של מבואֶה.
שולחן עגול וקטן עם 2 כיסאות לידו, ספה קטנה בצבע ארגמן דהוי במקצת, ושולחן נמוך עם מאפרה עליו, ליד הספה. היו גם 3 דלתות. אחת מול לדלת הכניסה, ושניים מצידי הדלת האמצעית.
סגרתי את הדלת אחריי כשבדיוק מישהו בעל שיער שחור ועניים כחולת בהירות ,וגבוה, יצא מהדלת הימנית והביט בי.
"מי את ? " הוא שאל אותי וסקר אותי.
"נועה.. "
"נועה רובינסון?" הוא שאל בחשד קל.
הנהנתי והוא התקרב אליי וחיבק אותי לפני שהספקתי להבין מה קורה.
"זה אני , קווין. " אמר ואחז בכתפיי.
"וואי. את יפהפייה! " הוסיף וצחק.
חייכתי מבושה, והוא אמר "בואי נשב.." והתיישבנו על 2 הכיסאות .
"טוב, אז אתה טבח כאן הא?" התחלתי שיחה, כשהוא עדיין בוחן את עיניי.
"כן. אני הטבח הכי צעיר כאן. " אמר וחייך.
"בן כמה אתה?"
" 20 "
"ואוו. אתה צעיר. "
הוא צחק ואמר " אני גדול ממך רק ב4 שנים, זה כלום! "
חייכתי והוא שאל אותי איך המקום.
"זה.. זה בסדר. " עניתי בחשש מסוים.
הוא כיווץ את גבותיו ושאל מה לא בסדר.
"הכל טוב. עד עכשיו. " שיקרתי מעט , אבל לא גמגמתי או חששתי כמו מקודם.
"בסדר.. אבל אם את צריכה משהו כמו לעבור חדר או כיתה או אם משהו מפריע לך , תגידי לי. אני אוכל אולי לעזור. "
הינהנתי ולחשתי "תודה" .
"אה ונועה, אל תספרי לאף אחד על השיחה הזאת שלנו. אני לא אמור לעשות את זה."
"למה..?." שאלתי אותו.
"היה פה עובד אחד , לפני שנתיים, שדיבר עם אחותו בסודיות כזאת, ונתן לה מפתחות וטיפים על המקום הזה, וכשגילו את זה , שניהם סולקו. אסור לעובד לנהל קשר עם תלמיד חוץ ממשהו שקשור ללימודים. אני לא רוצה להיות מסולק. אני מקבל על זה הרבה כסף, וזאת עבודה מעולה. אל תספרי על השיחה הזאת לאף אחד, בשום מצב! ברור?" אמר לי בקשיחות.
"כן. בטח. " עניתי וחייכתי כדי לרכך את האווירה מעט.
קמתי וכבר פתחתי את הדלת כדי לצאת , כשהוא אמר: "את יודעת , את מאוד דומה לאמא שלך."
חייכתי ויצאתי משם, אל הכיתה.
שאר היום היה משעמם ולא היה משהו מיוחד ביום הראשון הזה.
כשהלכתי בסיום הלימודים לעבר הבקתה, הילדה עם הקוקיות שפגשתי במדרגות, התקדמה לעברי וניפנפה לי לשלום.
"הי, קוראים לך נועה לא?" היא שאלה.
"כן." אישרתי .
"אני קתרין. יש לי אחות בגיל שלך שאני חושבת שדי תתחברו. רוצה להכיר אותה? " אמרה וחייכה חיוך רחב.
"בטח. עכשיו?"
"כן. בואי. " אמרה לי והובילה אותי אל בקתה מספר 74.
"כאן היא וארבעת חברותיה גרות. הייתה אמורה לבוא עוד מישהי אבל היא בסוף ביטלה את ההרשמה לכאן, אז הן רק ארבע. "
היא דפקה על הדלת ונשמעה צעקה מבפנים : "רגע!" ואחרי קולות צעדים מהירים , ומישהי עם עיניים ירוקות מדהימות פתחה את הדלת עם חיוך על פניה .
"היי קתרין ו.. מי זאת ?" אמרה הנערה ופנתה אל קתרין.
"זאת נועה. אני חושבת שתסתדרו טוב מאוד ביחד. "
"היי!" הנערה אמרה וחיבקה אותי בשמחה. "אני אוליביה." הוסיפה וחיבקתי אותה בחזרה .
"רק כשהתרחקנו אחת מהשנייה , וכשקתרין הלכה , שמתי לב לשיער השטני והארוך שלה.
"בואי למעלה , אני אכיר לך את כולן. " אמרה ומשכה אותי אחריה אל הקומה השנייה, בעודה קוראת בקול: "ליז ! ג'ול ! ג'ולי ! יש לנו אורחת! " ואת המילה 'אורחת' היא זימרה במקום להגיד רגיל.
היא הובילה אותי למעלה, וראיתי 2 דלתות מול המדרגות, אחת פתוחה, וראו שיש בפנים אסלה וכיור , וזה היה כמובן חדר האמבטיה, והדלת השנייה הייתה כנראה החדר של הבנות.
אוליביה פתחה את הדלת בתנופה, ומצאנו שלוש בנות שוכבות על המיטות שלהן וישנות. אוליביה נאנחה וצרחה : "אל תעשו לי את התרגיל הזה! יש כאן אורחת! " מיד כשגמרה להגיד את זה, כולן קפצו ממיטותיהן לעברי בשמחה ושאלו בבת אחת איך קוראים לי . "נועה רובינסון." עניתי והן חיבקו אותי בבת אחת. כולן. צחקקתי וחיבקתי אותן בחזרה.
"היי, אני ג'ולי" אמרה הנערה עם השיער הבהיר והעניים הבהירות גם.
"אני ליז" קראה מישהי עם שיער כהה, עור שחום ועניים חומות, בקול רם למרות שהייתי ממש ליידה, וחיבקה אותי עוד פעם.
"ג'ול." אמרה הבלונדינית עם העניים בצבע ירוק-כחול. "היי!" הוסיפה ונישקה אותי על לחיי.
ציחקקתי, והן שאלו אותי איפה הביתן שלי.
" 58 " עניתי והן שמו את היד שלהן על הפה. בבת אחת. כולן.
"אוי.. מסכנה.. איך את סובלת את הזונות האלה? " שאלה ג'ול וחיבקה אותי בהבנה.
"זה.. זה בסדר. ז'תומרת.. יכול להיות יותר טוב.." עניתי, וליז דחפה לג'ול מרפק בצלעות.
"מצטערת על שאמרתי זונות. אנחנו פשוט שונאות אותן." התנצלה ג'ול ללא חשק ורצון בולטים.
"אוי, זה בסדר. גמאני שונאת אותן." אמרתי לה והיא חייכה בשמחה.
"רגע.. לך קוראים ג'ול , ולך ג'ולי?" שאלתי את השתיים.
"כן. השם שלי זה ג'ולייט, אבל קוראים לי ג'ול. כולם. כולל מורים. " אמרה ג'ול ואחריה ג'ולי: "לי ג'וליאנה, אבל כמו ג'ול , אף אחד לא קורא לי ככה. אלא ג'ולי. "
הנהנתי בהבנה, ושאלתי : "אתן תמיד עושות הכל ביחד, ואוהבות לחבק?"
"יאפ!" ענו כולן, בבת אחת (כמובן).
צחקתי , והן הצטרפו לצחוק שלי.
"היי! כבר מותר להיות בבריכה! בואו כבר!" אמרה לפתע ליז והבנות קפצו והוציאו את בגדי הים שלהן מהארון הגדול, וכל אחת נכנסה בתורה לשירותים , כדי להתלבש.
לאחר שהגענו לביתן שלי, כשהן כולן לבושות בגדי ים, פשטתי את בגדיי בחדרי, ולבשתי את בגד הים הלבן הפשוט שלי, ומעליו ג'ינס קצר וחולצה סגולה זרוקה, וכפכפים אפורות , ורצתי החוצה , אל החברות החדשות שלי. הגענו לבריכה , כשכמעט כל הבית ספר היה שם. אבל המנהלת אמרה שבשעות האלה רק התלמידים בני ה16 ו17 יכולים להיות בבריכה, אז זה אומר שכמעט כל השכבה שלנו הייתה בבריכה. היא ענקית , ויש מפל גדול בצד, וזה כל כך יפה ומגניב!
במהירות – שמנו את התיקים שלנו עם המגבות על כיסאות שיזוף בצד, הורדנו את הבגדים כך שנשארנו עם בגד ים , החזקנו ידיים , וב- " וֶ " , קפצנו לבריכה. כשעלינו למים, ראינו שהרבה מסתכלים עלינו, אז צחקנו על עצמנו והשפרצנו מים אחת על השנייה. עשינו תחרות , מי מגיעה בשחייה ראשונה אל המפל. ניצחתי , אבל במקום לעצור לפני המפל, המשכתי ישר. אל תוך המפל. כשעברתי אותו, יצאתי מן המים ופקחתי את עיניי. המקום הזה פשוט מדהים. חשבתי לעצמי בעודי סוקרת את הסלעים הגדולים שמסודרים כמדרגות ליד המים. אף אחד לא נכנס ולא ייכנס לכאן , כי מישהו הפיץ, שיש כאן גדר חשמלית .. מפגר מי שעשה את זה.. מאוד.
יצאתי מן המים לגמרי והתיישבתי על הסלעים עם פניי אל המפל הגדול. לפתע שמעתי קול ליידי שאמר : " גם את גילית את המקום המושלם הזה?"
סובבתי את ראשי במהירות אל צד המדרגות , וראיתי את בריאן , שעון על אחד הסלעים, ומחייך אליי.