מה לעשות, החיים קשים! – פרק 6

שפשפתי את עיניי מקורי השינה , וראיתי שמישהו מביט בי מהצד ומחייך. זה היה הנער ההוא.
הסתובבתי אליו.
"מה..?" שאלתי אותו בקול צרוד משינה.
"כלום. " אמר וצחקק. "את יודעת שאת נראית מאוד חמודה כשאת ישנה?" הוסיף כשהפנתי את גבי אליו.
סובבתי לעברו את ראשי, עם מבט מבולבל.
"מה? איך אתה יודע איך אני נראית כשאני יֶשֶנה?"
הוא צחקק שוב ואמר. "ראיתי אותך למטה, מכורבלת בתוך עצמך על הכיסא-נוח הזה , שם בצָד"
"בסדר.." אמרתי ומשכתי את המילה.
הוא צחקק עוד פעם .
כמה פעמים אתה יכול לצחקק בדקה לעזאזל?! אמרתי לעצמי בראש , אבל כשהוא ענה , הבנתי שאמרתי את זה בקול רם.
"הרבה. מסתבר.." ענה לי, וחייך חיוך רחב שעיצבן אותי.
"מה מצחיק אותך בכלל?"
"את. הדברים שאת עושה.. "אמר וצחקק. **שוב** .
"מה אני עושה ששונה משאר הבנות?" שאלתי והסתובבתי אליו עם כל גופי.
"לא יודע. זה פשוט מצחיק. משעשע כזה. " ענה בפשטות.
" *מה* מצחיק ?" שאלתי ברוגז והדגשתי את המילה 'מה' .
"לא יודע." השיב במשיכת כתפיים. החיוך שלו גדל עוד יותר אם זה אפשרי. זה מעצבן אותי.. למה זה מעצבן אותי?! אוף!! עכשיו הוא מתחיל לגחך!!!
תפסתי את ראשי בכפות ידי ועצמתי את עיניי בחוזקה.
זה רק גרם לו להתפקע מצחוק. ירדתי למטה במהירות וסימסתי וטום-
'עד עכשיו – מעצבן. נראה מה יהיה בהמשך..'
" אני מעצבן אותך? סליחה. זה לא בכוונה. באמת. " שמעתי את הנער מאחוריי.
הסתובבתי במהירות כך שהיינו צמודים אחד לשני. הרמתי את ראשי אל פניו ולחשתי לו "אתה עוקב אחרי או מה?"
הוא חייך . ואני המשכתי : "אתה לא מפסיק להפתיע אותי , ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לך!" אמרתי בכעס .
זה הרחיב את חיוכו. "'קוראים לי בריאן . ולא . אני לא עוקב אחרייך . רק רציתי עכשיו לשתות קצת מים, וכשראיתי אותך ישנה, זה היה בגלל שהייתי למטה . עם כולם. "
"לא משנה.." מלמלתי בשקט, כי לא היה לי מה לומר .
הוא הוציא בקבוק מים קטן מהתיק שלו ולגם ממנו ארוכות. בזמן שהבטתי בו עושה את זה, טום שלח לי תשובה : ' לא נורא נסיכה שלי , בהמשך יהיה בטח יותר טוב. תתקשרי אליי כשתגיעי לשם. אוהב ומתגעגע אלייך – טום . ד"א , הכנו לך הפתעה קטנה שתעשה לך טוב. :) '
חייכתי לעצמי . איזה חברים מדהימים יש לי . ועליתי למעלה, כשבריאן אחריי.
התיישבנו שנינו על זוג כיסאות יֶשָנִים , והבטנו אל הנוף היפהפה.
זה די מוזר. כל כך הרבה ילדים חדשים באים לבית ספר הזה, ועוד באמצע השנה! אני מזה מקווה שאני אהיה עם בנות נחמדות בביתן שלי. ושההפתעה הקטנה שטום אמר שהם עשו לי, תעשה לי באמת טוב. ותלבושת בית ספר כל יום?! זה בטח יהיה משהו נוראי אם אבא צחק כשהוא סיפר לי את זה.
ואני לא מאמינה שדודה סטייסי תעשה לי את זה! טוב.. בעצם אני כן.. היא ואבא תמיד היו נגדי. בכל דבר בעצם, מאז שאמא מתה.
"מה הקטע עם הבית ספר הזה? " שאלתי פתאום בלי לחשוב.
"מזת'ומרת 'מה הקטע' ? " של בריאן והביט בי.
"למה יש כ"כ הרבה ילדים שבאים לבית ספר הזה עכשיו, ואיזה תלבושת תהיה, ולמה לובשים אותה בכל יום לימודים לעזאזל?" שאלתי והוצאתי את כל השאלות ששמרתי בלב.
הוא רק חייך ואמר : " הנה, הגענו. עוד כמה דקות נרד ויעָנוּ לך על כל השאלות שלך. "
הבטתי אל האי , שעכשיו היינו קרובים מאוד למפרצו, וירדתי עם שאר הילדים אל המזוודות, והעלנו אותן. ירדנו כולנו אל המפרץ , הולכים אחריי איש צוות הסיפון, והלכנו על שביל עץ רחב, שמצדדיו היה חול זהוב , ובסופו היה המבנה הגדול. (שהיה הבית ספר מסתבר..) נכנסנו פנימה ומולנו הייתה דלת זכוכית שקופה , שדרכה ראיתי שולחנות עגולים וגדולים.
הנחנו את המזוודות שלנו בפינה בצד, ויצאנו החוצה שוב, אבל הפעם פנינו ללכת על שביל שהיה מחובר לשביל שהלכנו עליו קודם , אך היה צמוד למבנה אז לא הבחנתי בו.
כולנו הבטנו הצידה , וראינו המון בקתות עץ קטנות שמסודרות בשורות ישרות, ועצי דקל 'מפוזרים' בניהן. הסתכלתי קדימה , ורק עכשיו שמתי לב שאיש הצוות 'הוחלף' באישה עם שיער מלבין האסוף לקוקו מהודק. אתם יודעים ; המורות הקלאסיות האלה..
היא הובילה אותנו אל במה קטנה, שמולה היו מסודרים כיסאות. המון שורות של כיסאות, שבהם ישבו הרבה תלמידים. התיישבנו בכיסאות אקראיים, והבטנו אל הבמה , כמו שאר הילדים. כעבור כמה דקות , האישה שהובלה אותנו עלתה לבמה והתחילה לנאום .
"תלמידם נכבדים. היום מתחילה שנת לימודים חדשה . אני מאחלת לכולם הצלחה מרובה. ברצוני קודם כל להציג את צוות המורים : אני, לורה .." והמשיכה לדבר ולהגיד את שמות המורם , אך אני לא הקשבתי לבלבולי השכל שלה, אך כשהיא גמרה לדבר על האנשים האלה ועל זה שצריך לכבד אותם, (נו טוב.. כן הקשבתי .. ) היא התחילה לדבר על הלבוש.
"לבית ספרנו יש תלבושת סִמלית , שאותה תלבשו רק בימי שני ורביעי. אתם תקבלו אותן כשתגיעו לביתנים שלכם. ובאשר לביתנים : בכל ביתן יהיו 6 תלמידים, כולם מאותה שכבת גיל. השולחנות בחדר האוכל מסודרים לפי הביתנים – עם מי שאתה ישן בביתן, אתה תשב גם לאכול את הארוחות . ואם מדברים על ארוחות , אז אני רוצה לספר לכם שיש 3 ארוחות ביום : בוקר צהריים וערב. את הזמנים שלהן תקבלו גם כן כשתגיעו לביתנים . בביתנים , יש מיני מקרר , שבו תוכלו לשים את האוכל הקטן שלכם, שאותו תוכלו לאכול בזמן שאתם רעבים ובזמן שאין ארוחה. בבית ספרינו יש גם בריכה , המיועדת לכל התלמידים בבית ספרינו. כל שכבה תוכל לטוס לקניות ולבילויים פעמיים בחודש בלבד. כעת , אני אקרא בשמות של התלמידים שישנים באותו ביתן. "
והתחילה להקריא . היא אומרת המון "בבית ספרינו " , וזה מתחיל לעלות לי כבר על העצבים. ומה זה לטום לקניות ? במטוס? היא רצינית?! טוב, איך אפשר לצאת מהמקום הזה בדרך אחרת חוץ מטיסה ושייט..?
"נועה רובינסון, פנלופי פלטון, אמילי רונלד, סשה מארק, אמה שוֶון, ומרי לורנמטונה, בואו לקחת את המפתח לביתן שלכן! " קראה לפתע המנהלת , וראיתי מישהי בעלת שיער בלונדיני ושופע , קמה ממקומה , ולוקחת את המפתח מידה של לורה המנהלת. היא הייתה לבושה בגדים יוקרתיים , והיה ברור שהיא 'שולטת' במקום הזה. קמתי ממקומי והבאתי את המזוודות שלי , והלכתי אחרי הבלונדינית וחברותיה , שגם הן היו לבושות יוקרתי. אבא צדק כשהוא אמר שאני אהיה בבקתה עם בנות יוקרתיות..
הן הלכו על שביל העץ לעבר הבקתות , ולאחר כמה פניות , הגענו לבקתת עץ שעל דלתה היה מוטבע המספר 58 . נכנסנו ופנלופי, הבלונדינית פתחה את הדלת ומולנו היה סלון קטן , עם ספה אחת , ושתי כורסאות שמולן הייתה טלוויזיה עם מסך שטוח , ויותר רחוק היה מקרר מיני , וארונות קיר ורצפה קטנים ומדרגות לידם.
,פנלופי אמרה לי בקול מתוק מזויף : "טוב, חמודה, סידרנו לך את המיטה בחדרון הקטן שם בצד, תתמקמי לך שם איך שאת רוצה. כאן השירותים , " אמרה והחוותה בידה אל דלת עץ שהייתה ליד המדרגות , " ולמעלה נמצא החדר שלנו , אבל את לעולם לא עולה לשם, ברור? יופי . אני שמחה. " אמרה ולא חיכתה לתשובה. " תהני!" ועלתה עם החברות שלה למעלה.
נכנסתי לחדרון הקטן שהיה ממוקם ליד הדלת של השירותים, והבטתי על החדר.
הוא היה אמור להיות חדרון אחסון למזוודות ודברים כאלה.
הדלת התנגשה בארון קיר שהיה מאחוריה, אז סגרתי אותה , והתיישבתי על המיטה הגדולה שהייתה ממוקמת בצד השני של הדלת. לידה , צמודה לקיר, הייתה שידה קטנה עם 2 מגירות , ומול הדלת הייתה שידה גדולה עם 5 מגירות . על הקיר היה מדף ארוך וישן, והיה רק חלון אחד בחדר, שהוא היה ליד השידה הגדולה. פתחתי את הארון הגדול וגיליתי שם כמה מזוודות על גלגלים , ותיקי גב קטנים , שכולם בטח היו שייכים לדיירות האחרות בביתן הזה. נאנחתי ופתחתי את המגירה הראשונה בשידה הגדולה, והיה מונח שם מפתח קטן ממתכת , שהיה לו עיטור של ורד זעיר. החזקתי את המפתח בידי והסתכלתי על חור המנעול שבדלת , ושוב על המפתח. לבסוף, הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול וסובבתי. הדלת לא השמיעה שום 'קליק' , או קול של נעילה. הוצאתי את המפתח מהחור וניסיתי לפתוח את הדלת . היא הייתה נעולה . חייכתי חיוך רחב , וטמנתי את המפתח עמוק בכיס מכנסיי.
פרקתי את בגדיי אל תוך השידה הגדולה , ואת שאר חפציי לשידה הקטנה יותר. הנחתי עוד כמה חפצים בתוך מגירה של בגדים, וסידרתי את הספרים החדשים שלי שהבאתי איתי על המדף. את כל נעליי (7 זוגות בסך הכל. זה כל הנעליים שיש לי ) הנחתי מתחת למיטה שלי , אך הם 'הציצו' קצת וראו את קצותיהן. לבסוף תליתי את המראה שלי ,( המָראַה רק את החזה ומעלה )שהייתה נמצאת בחדר שלי כל השנים הללו, על מסמר קטן בקיר. נשכבתי על המיטה , שהייתה הדבר הכי גדול בחדרון הפיצפון הזה, ושלחתי הודעה לטום שהגעתי. הוא התקשר ואמר לי שהוא מקווה שהמקום מדהים , ושאני אוציא את השקית הסגולה מהתיק גב שלי. עשיתי את זה , והוא אמר לי שהוא ייתן לי לפתוח את זה לבד, וניתק.
פתחתי את השקית , ובתוכה הייתה קופסא לבנה ומרובעת. פתחתי את הקופסא ונשמתי נעתקה. בפנים היו המון תמונות , שלי ושל ארבעת חברותיי הטובות , ושל טום ושלי , ושל טום לבד, ושל חברותיי לבד, ושל חברותיי ובני זוגן אני וטום מחובקים ביחד וצוחקים, שלי ושל אמא שלי , של אמא שלי לבד, ועוד הרבה תמונות שקשורות לחברות שלי , אליי , לבני זוגן של חברותיי, ולטום.
היה גם דף צהבהב ומקופל לשתיים. פתחתי אותו והיה כתוב שם מכתב אהבה מטום. על כמה שהוא אוהב אותי , וכמה שהוא מתגעגע אליי ושהוא מקווה שיהיה לי כיף וזה.. וגם מכתבים מקייט לין סיד ורוז, כל אחת לחוד, וכולן ביחד כתבו מכתבים בשבילי. זה היה מרגש בשבילי. דמעות היו בעיני. מחיתי אותן , והנחתי את הקופסא בתוך השידה הקטנה. קיפלתי את השקית ,אך הרגשתי במשהו קשיח בתוכה . פתחתי אותה שוב וראיתי קופסא שטוחה וורדרדה . פתחתי אותה וראיתי שרשרת עדינה עם תליון של חצי לב כסוף, (טום כתב במכתב משהו על זה שהחצי לב שני אצלו , אבל לא הבנתי למה הוא מתכוון, עד עכשיו) וצמיד זהוב עם כמה תליונים קטנים עליו של לב , ורד , האותיות NY, (ראשי התיבות של ניו יורק באנגלית..) ועוד כמה..
הייתה עוד שרשרת אחת . שרשרת ארוכה שמגיעה עד לאמצע החזה שלי בערך, ובסופה היה לב , וכשפתחתי את הלב , ראיתי תמונה שלי ושל אמא שלי , צוחקות . אני זוכרת איפה זה היה אפילו. זה היה ביום הולדת 13 שלי, ונסענו לים , אני אבא ואמא .
התמונה הייתה ברורה (מבחינת איכות..) , ולא גדולה מדי ולא קטנה מדי. מושלמת. ענדתי את 2 השרשרות על צווארי, וגם את הצמיד השחלתי על ידי, והטלפון צלצל.
"נועה?" שמעתי את קולה של רוז מהטלפון.
"כן זאת אני. מה קורה איתכם?" עניתי לה .
היא התחילה לדבר במהירות מלחיצה ומפחידה : "נו, ראית את המתנות? אהבת? אני הצעתי את הרעיון של הצמיד! והוורד שם, זה ממני!! , ואני וקייט פיתחנו את התמונה שלך ושל אמא שלך , וגם את כל התמונות האחרות! ברור לך שאת תולה את כולן על הקיר שלך נכון? יופי! ואיך החדר? איך המקום? וואי , אני מזה מקווה שיהיה לך כיף שם! "
נשמתי עמוק, וצחקתי "ואוו וואוו רוז !! להרגיע !! טוב. אז ראיתי את המתנות שלכם , ואני חייבת להגיד שהן מושלמות ומדהימות! תודה תודה תודה תודה ו….. תודה !! "
אמרתי וצחקקתי עם רוז. לפתע שמעתי דפיקה על הדלת , ואת פנלופי קוראת בקול צווחני : "יש ארוחת ערב!! בואי כבר!!" אמרתי במהירות לרוז שאני אדבר איתה אחר כך וניתקתי.
הצצתי אל החלון וראיתי שבאמת מחשיך קצת . הוצאתי את המפתח מכיסי ונעמדתי. הבטתי במפתח, והרמתי את מבטי אל המראה שהייתה תלויה ליד השידה, וחייכתי לעצמי. הסתובבתי אל הדלת וסובבתי את המפתח בתוך חור המנעול. לא נשמע שום קול. פתחתי את הדלת ונעלתי אותה שוב בעזרת המפתח, והלכתי אל הכניסה, שם חברותיי לחדר חיכו לי בקוצר רוח.
הלכנו אל מבנה בית הספר, ונכנסנו לחדר האוכל. המקום היה עצום. היו בו המון שולחנות עגולים וחומים, שמסביבם ישבו ילדים. התיישבנו ליד שולחן באמצע החדר הענקי הזה , שיותר נכון לקרוא לו אולם מאשר חדר, שבמרכזו היה דף שנשען על המלחייה, והיה כתוב עליו 'חדר 58' .
חיכינו קצת ואז המנהלת הופיעה משומקום, ואמרה בקול רם : "בתיאבון לכולכם! אתם יכולים להתחיל לאכול!"
וכולם קמו בבת אחת אל מזנון האוכל הארוך , והעמיסו על צלחתם אוכל .
חיכיתי שהמקום יירגי קעת , ושאני אןוכל לראות את המזנון ולא רק ילדים מורעבים , וקמתי אל המזנון, והערמתי על צלחתי כף אורז וחתיכות תפוחי אדמה, וסלט ירקות , וחזרתי לשולחן והתחלתי לאכול. הרמתי את עיניי אל הצלחות של הבנות בשולחן שלי , וראיתי שהן אכלו רק סלט. או סלט כרוב , או סלט גזר, או סלט חסה , או סלט ירקות דוחה אחר. וזהו. הן אכלו את זה בתיאבון רב , ושתו רק מים. בטח הן רוצות לשמור על הגזרה והכל.. חשבתי לעצמי והמשכתי לאכול.
"נועה מותק שלי, את יכולה להביא לי בקבוק סודה?" שאלה לפתע פנלופי.
"דבר ראשון – אני מותק, אבל לא שלך. דבר שני – יש לך 4 שפוטות כאן, למה את מבקשת דווקא ממני? דבר שלישי – היית מתה. " אמרתי לה ונהנתי מכל רגע שהפרצוף שלה נעשה נדהם. היא קראה לפתע : "סשה !! " , וסשה בעלת השיער האדמדם, קמה ממקומה במהירות ורצה אל המזנון. היא חזרה עם 2 קנקני זכוכית מלאים סודה והגישה אותם לפנלופי. פנלופי קמה ממקומה וצעדה לעברי עם חיוך מרושע על פניה.
"את גם לא מותק" אמרה ושפכה עליי את כל תכולת הקנקנים. בבת אחת השתרר שקט בחדר האוכל וכולם הביטו עליי. קפצתי ממקומי , רטובה מסודה , והבטתי על גופי. למה לעזאזל, לבשתי היום בבוקר חולצה לבנה?! החולצה הלבנה שלי נהפכה לשקופה , וראו דרכה את חזייתי האדומה. ולמה לעזאזל לבשתי את החזייה האדומה שלי מתחת לחולצה הלבנה שלי?! דווקא את החזייה האדומה!! הבטתי סביב וראיתי בנות פעורות פה למראה שלי , ובנים שחייכו וצחקקו למראה חזייתי. הבטתי כעת על פנלופי ששילבה את יַדֶיָה ועמדה בתנוחת אני-יותר-טובה-ממך-ואת-סתם-לוזרית, וחייכה חיוך מרוצה. הבטתי על האורז שלי ועל תפוחי האדמה שלי שבצלחת והרמתי את הצלחת בבת אחת, ודחפתי אותה על הפרצוף היפה של פנלופי. זה לא ממש עשה את העבודה , אז עזרתי לזה קצת, ומרחתי חתיכות תפוחי אדמה על שיערה ופניה, ופיזרתי את האורז על גופה ושיערה , כמו קונפֶטי, ולבסוף, שפכתי עליה את כוס מיץ התפוזים שלי, ואמרתי "שיהיה לך יום טוב " ויצאתי מחדר האוכל , מפלסת את דרכי בין הילדים הצוחקים והמחייכים שהביטו על פנלופי. סובבתי את ראשי כדי להביט במראה המדהים הזה עוד פעם אחת , אך מה שתפס את מבטי היו עניים מוכרות. העניים של בריאן.
הוא חייך אליי , וחייכתי אליו בחזרה, והצצתי בפנפולי שעדיין (!!) הייתה נטועה על מקומה.
הלכתי לבקתה , ונכנסתי לחדר שלי, והוצאתי בגדים להחלפה, מגבת, ותכשירי מקלחת, ונכנסתי למקלחת , לאחר שנעלתי שוב את הדלת אחריי. התקלחתי באיטיות ,והתנגבתי באיטיות, והתלבשתי באיטיות , ונכנסתי לחדר שלי במהירות ונעלתי אחריי את הדלת. תליתי כמה תמונות שהחברים שלי נתנו לי, על הקיר ליד המיטה, וכתבתי ביומן שלי ,(שהבאתי איתי לכאן כמובן) את כל מה שקרה היום.
יצאתי מהחדרון שלי אל הסלון הקטן, הדלקתי את הטלוויזיה והתיישבתי על אחת הכורסאות . זיפזפתי בין הערוצים, ועצרתי באקראי בערוץ חדשות כלשהו. הקריין דיבר ודיבר, ואמר פתאום : "הינה מה שמצלמת האבטחה קלטה." , ואחרי זה תמונה ברורה יחסית, של חנות תכשיטים כפי הנראה, ואדם צעיר , עומד צמוד לקיר עם ראש מושפל, כך שלא היה ניתן לראות את פניו, רק את שיערו החום המבולגן. לאחר כמה רגעים, נשמע רעש, וראו חמישה חורים שנפערו בקיר שעליו נשען, סביב גופו. ועוד חור אחד בידו של האדם. הוא הרים את הראש, והייתה על פניו מסכה שחורה, שהיו בה 2 פתחים לעניים. התמונה נעצרה, אך הקריין המשיך לדבר ולדבר, ובזמן הזה, עשו תקריב של פרצופו של האיש. עצרתי את הטלוויזיה בכפתור שבשלט.
קמתי מהכורסא, והתקרבתי אל הטלוויזיה לאט לאט. הבטתי על פרצופו, וניסיתי לקלוט מה זאת הנקודה הלבנה הזאת שיש על עינו השמאלית. ניקיתי בעזרת אצבעי את מקום הנקודה הלבנה, במחשבה שזה אולי לכלוך, אבל זה לא היה. אולי במצלמת האבטחה יש לכלוך.. הצלחתי לקלוט רק שעיניו ירוקות. כיביתי את הטלוויזיה בייאוש קל ונכנסתי לחדרי.
מה קרה שם לעזאזל בחנות הזאת??!
רצו להרוג את האיש הזה?
למה?!
ולמה זה כל כך מעניין אותי?!!
נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
בערך בתשע, נשמע קול ברמקולים שנמצאים בכל בקתה : " הגיעו בבקשה למקום ההתאספות עכשיו. תודה."
יצאתי מחדרי , לבושה ג'ינס קצר , וגופייה צהובה זרוקה, וענדתי כמובן את 2 השרשראות שקיבלתי היום, וגם את הצמיד, ויצאתי לבדי אל מקום ההתאספות , שהיה המקום שבו ישבנו כשהגענו לכאן לראשונה. כולם כבר ישבו במקומותיהם, והביטו בי כשהתיישבתי על כיסא בשורה האחרונה בצד. פיספסתי כנראה חלק אחד , כי המנהלת קראה בשמות תלמידים אל הבמה , וחילקה להם את התלבושת האחידה שהייתה בתוך שקית נייר קטנה. "נועה רובינסון!" קראה לפתע ואני נדהמתי שהיא אומרת רובינסון ולא ברֶיִיב, השם משפחה של אבי . לא היה לי זמן לחשוב על זה , כי היא קראה שוב בשמי , אז קמתי ממקומי במהירות ולקחתי מידה את השקית. היא אמרה עוד כמה דברים משעממים שלא היו שווים את ההקשבה שלי אפילו, ושיחררה את כולנו לביתנים. נדחפתי בין המון הילדים , ונתקלתי במישהו. בריאן. זיהיתי אותו רק לפי העיניים שלו. הוא חייך אליי חיוך מקסים והמשיך ללכת. מיהרתי אל הבקתה ואל החדר שלי, ונעלתי אחריי את הדלת. החלטתי בדרך לבקתה, שמעכשיו אני אנעל את דלת החדרון שלי אחרי שאני יוצאת ממנו, ואחרי שאני נכנסת אליו.
שפכתי את תכולת השקית על המיטה והסתכלתי על הדברים.
התלבושת היא חצאית קצרה מאוד(אבל לא זנותית..) ומשובצת בצבעי תכלת ושחור, חולצה קצרה לבנה עם כפתורים וצווארון, ג'קט חמוד בצבע תכלת, עניבה גם כן משובצת בצבעי החצאית, ונעלי סירה לבנות עם פס דק בצבע תכלת למטה. היו גם גרביים אבל היה כתוב בדף המצורף שצריך לשים אותן רק אם זה יום קריר ואם רוצים בכלל. היה כתוב גם בדף מתי שעות הארוחות , ומתי אפשר להיות בבריכה, ועוד כללים. בתחתית שקית בנייר, הייתה מעטפה לבנה. פתחתי אות הוהיה כתוב שם מכתב בסגנון הזה :
"נועה רובינסון ,
קוראים לי קווין רובינסון.
כן, אני קרוב משפחה שלך. ליתר דיוק, אני הבן של דודה שלך (מירנדה). אני עובד כאן כטבח. כששמעתי שאת מגיעה לכאן מאוד שמחתי . שמעתי שלדודה שלי יש בת , אבל לא ידעתי שהיא בת 16. אני מאוד רוצה להיפגש איתך מחר אחרי השיעור השלישי, בצריף שליד מבנה בית הספר (מאחורה ). צירפתי למכתב שלי פתק אישור יציאה מהשיעור , שאותו תצטרכי להראות למורה שלך. אני מצפה לך ומקווה שתבואי.
ממני, בן דודתך, קווין. "
קראתי שוב את המכתב, והוצאתי את פתק אישור היציאה שהוא צירף. הכנסתי את המכתב ואת הפתק בחזרה למעטפה, ונשכבתי על המיטה. לא ידעתי שיש לדודה מירנדה בן!! למה אמא לא מרה לי את זה ?! אוף איתה.. סתם. בן כמה הוא? איך הוא ניראה ? הוא דומה לי/למירנדה/לאמא/למישהו אחר בכלל? אוף.. כמה שאלות יש לי..
בדקתי שהדלת נעולה, ונעלתי אותה בשנית , ונשכבתי לישון אחרי שהחלפתי לפיג'מה שלי.