מה לעשות, החיים קשים! – פרק 17

התעוררתי בבוקר בבהלה ומיהרתי לעבור לישיבה.
חלמתי על מה שקרה אתמול בג'ונגל הזה עם בריאן.
בריאן.
הוא צריך לספר לי היום על כל הדברים המוזרים הללו שקרו בימים האחרונים!
הוא הבטיח!
הוא לא יכול להתחמק מזה.

כשהלכתי לכיתה, ראיתי את בריאן לפניי.
"היי, בריאן!" צעקתי לו והוא הסתובב.
"אתה הבטחת לספר לי היום, זוכר?"
"כן. אני זוכר. אבל לא עכשיו. והינה חבר שלך מתקרב והוא יישאל אותך למה דיברנו, אז אל תגידי כלום על זה אחרת אני לא אספר לך." הוא לחש והביט הצידה כשדיבר, והלך לכיתה.
"היי נועה," אמר ניקו מאחוריי והסתובבתי אליו ונישקתי אותו בלחיו.
"על מה דיברת עם בריאן?" הוא שאל אחרי כמה רגעים.
"סתם, משהו לשיעור. אתה לא צריך לדאוג." אמרתי לו בחיוך מזויף. כל מה שהעסיק אותי היה מה בריאן הולך לספר לי, ולא שום דבר אחר.

יום הלימודים נגמר סוף סוף, ומיהרתי להסתובב אל בריאן, שיושב מאחוריי.
"בואי נטייל ונדבר, בסדר? תחזרי לביתן שלך ועוד שעה ניפגש בשביל המוביל לאזור הביתנים." הוא אמר והלך.
חזרתי לביתן שלי במהרה, והתיישבתי מול הטלוויזיה הכבויה.
קמתי מהקורסה במהירות והתחלתי משוטטת בביתן.
פתחתי את כל הארונות במטבח וסגרתי אותם. נכנסתי לשירותים ויצאתי.
נכנסתי למחסן מזוודוות וקפאתי. שם ישנתי במשך כמה ימים. שם. במקום הפיצפון הזה שנראה היה שאני לא מסוגלת להיכנס אליו, שלא לדבר על מיטה.
פתאום נזכרתי במפתח שיש לי למחסן בביתן של הפקאצות.
חייכתי בערמומיות ועליתי למעלה ולקחתי את המפתח מהשידה שלי, והלכתי לביתן.
בעצם לא ידעתי מה אני עושה שם.
נכנסתי לביתן הלא-נעול (מוזר), ונעמדתי באמצע הסלון.
מה אני רוצה לעשות פה?
אולי נקמה?
אבל על מה?
אולי… סתם להציק?
כן. זה יהייה כיף.
חייכתי במבט מתכנן, ועליתי למעלה.
פתחתי את הארונות בגדים של כל אחת והתחלתי במלאכה.
על חולצה אחת כתבתי 'אני פנלופי ואני אוהבת לקרוא.' זה נשמע אולי ילדותי, אבל מבחינתה, זה הדבר הכי נורא בעולם, לקרוא.
על גופייה של מישהי אחרת כתבתי בצד האחורי עם אודם – 'איך אני הולכת? 1. נורא ואיום 2. מזעזע. 3. זה לא נקרא ללכת. 4. כל התשובות נכונות!'
היה לי חשק עז לכתוב את זה, לא יודעת למה.
על משקפפי השמש הכהים של מישהי, ציירתי גולגולת על כל משקף מבפנים, בעזרת עיפרון שחור לעיניים.
מתחת לשמיכה של אחת הבנות פיזרתי את כל הפודרה שהייתה בקופסה הקטנה, ולמישהי אחרת, שמתי בתוך הכובע האופנתי שלה, קצפת שמצאתי במקרר שלהן.
בנוסף, החלפתי את גוש הסבון המרובע והלבן שהן משתמשות בו במקלחת, בגוש חמאה, שפכתי דבק לבן אל תוך בקבוק קרם השיזוף של אחת מהן, ויצאתי משם בהרגשה מעולה, בדיוק בזמן להיפגש עם בריאן.
"חיכית לי הרבה זמן?" שאלתי אותו במבט מתנצל והוא אמר שלא.
"אז ככה. דבר ראשון, אחרי שאני אומר לך את זה, אני אצטרך לעזוב את הפנימייה הזאת." הוא התחיל ואמר כשצעדנו על שפת הים.
הנהנתי בראשי אבל היו לי כל כך הרבה שאלות, ורק על המשפט הזה.
"דבר שני, אסור לך לספר על זה לאף אחד. ברור?"
"ברור." אמרתי והוא התחיל.
"את זוכרת את אמא שלך, נכון?"
"אה.. ברור, אבל איך זה קשור?"
"זה קשור. היא שלחה אותי לכאן. אלייך."
"מה?" שאלתי מבולבלת מאוד, "היא מתה, איך היא יכולה לשלוח אותך לכאן אם היא מתה?" ואחרי שנייה התחלתי להבין. "אתה מלאך. שליח מלאך."
"אכן." הוא אישר.
"אני הייתי אמור להשגיח עלייך כאן שלא תעשי דברים לא נכונים, כמו להיות עם ניקו, שעם זה נכשלתי כבר, וללכת איתו לים בלילה, ולהיכנס אל הג'ונגל הזה." הוא הוסיף.
"מה?! ניקו זה דבר לא נכון? ומה הבעיה שאני הלכתי איתו בלילה?"
"הוא לא האחד בשבילך. ונכון שזה נשמע מטופש, אבל האחד בשבילך, זה לא הוא, וזה משנה."
"אוקיי.. ומה הקטע עם הים?"
"חלמת על קייט, נכון? ובגללה את נסחפת למים בעצם. היית סהרורית כי היא גרמה לך את זה. היא הייתה אמיתית. היא באמת הייתה שם על החוף. הכל היה אמיתי. היא גרמה לךך לחשוב שזה חלום."
"אבל… מה עם ניקו? גם הוא היה בזה."
"נכון. היא השתמשה בדמות שלו. שמת לב שהוא לא היה ליידך כש'התעוררת' בחלום? היא לקחה אותו משם בכוונה כדי שתשימי לב רק אלייה."
"איך.."
"אחרי שנסחפת אל תוך המים, היא החזירה אותך לאותו מקום שבו שכבת, כדי שזה לא ייראה כאילו משהו מוזר ומוחשי קרה לך. ואז אני נכנסתי לסיפור. העפתי את ניקו ממך, והערתי אותך. הוא סיפר לך שזהרת, נכון? אני יודע את זה.שמעתי אתכם מדברים על זה אתמול. ובדיוק בגלל זה מחקתי לו את הזיכרון."
"ואוו ואוו ואוו. סטופפ. עצור. איך אתה יודע בכלל על מה חלמתי? ולמה שקייט תעשה דבר כזה? ואיך שמעת אותנו אם לא היית ליידנו? ומחקת לו את הזיכרון?! הא?"
"אני יודע לקרוא מחשבות, וזה היה אמור להיות לך כבר ברור. קייט רוצה אותך בחזרה אליהן. את עזבת אותן, מה שנקרא, והן זקוקות לך. היא רצתה לנקום. נזלך שהיא עשתה את זה רק בקטנה. בקשר לשמיעה, אני יודע לשמוע למרחקים, וגם ניחשתי. אם הייתי טועה וסתם מחקתי לו את הזיכרון, אז זה היה ליתר ביטחון. הוא לא היה אמור לספר את מ שקרה על חוף הים. אמרתי לו לא לספר. הוא התנהג מוזר, נכון? כאב לו, ואז לא כאב לו, והוא לא ידע מה זה מילה מסויימת וכל זה, נכון? מחקתיי לו את הזיכרון של בדקות האחרונות. אוליביה לא תזכור את זה גם."
"יש לי יותר מדי דברים לעכל.."מלמלתי.
"בריאן הוא מלאך. אמא שלחה אותו. הוא מחק לניקו את הזיכרון. הוא קורא חשבות. הוא שומע למרחקים. הוא קורא מחשבות!
"אז שמעת מה חשבתי עכשיו?"
"כןן." הוא אמר וחייך.
"אה, ואיך ידעת שאני בג'ונגל הזה?"
"אני אמור לדעת איפה את נמצאת כל עוד זה בגבולות האי הזה."
"ואתה יודע לנפץ סלעים."
"כן."
"ולקרוא מחשבות."
,אמרתי את זה כבר."
"בכוונה ניגשת אליי בספינה?"
"בספינה? אה, כשבאנו לכאן? אה… אפשר להגיד. כן,"
"המממ.."
"אני אמור לעזוב עוד כמה שעות."
"מה?! כל כך מהר?! למה?"
הוא חייך. "חשפתי את עצמי. ואל תשכחי, שאם את באמת רוצה לעזוב את המקום הזה, תבקש. קייט תמצא כבר דרך להוציא אותך מכאן." והא אמר ובדיוק אז נשמעה צרחה מוכרת.
חייכתי כשהבנתי שזו הצרחהשל אחת מבנות הביתן ש'ביקרתי' בו מקודם.
"ואני יודע שאת עשית את זה." הוא צחק.
"את מה.?"
"את כל הדברים בחדר שלהן." עוד צרחה.
"אה נכון אתה יודע איפה אני.. אוף.. טוב, כשאתה עוזב ממש, תגיד לי." אמרתי והוא הנהן והלך.
או אלוהים בריאן הוא מלאך.
מלאך!!
ואמא שלחה אותו.
והוא עוזב.
יותר מדי לעכל!
כואב לי הראש פתאום.
אני רוצה לישון.
הלכתי לחדר ונרדמתי במחשבות על בריאן ומה שהוא אמר.
"כן, הינה, היא זזה." אמרה ג'ול.
"אני רואה, טיפשה שכמותך." ענתה לה אוליב ברוגז.
"ממי זה המכתב הזה?" שאלה ג'ולי.
"בריאן אמר לי לתת לה את זה, ולא לקרוא." השיבה ליז.
בריאן?מכתב? לי?
התיישבתי במיטה וושאלתי במהיירות, "אייפה המכתב?!"
הן צחקו והגישו לי אותו.
הוא היה בתוך מעטפה לבנה עם השם שלי חרוט עלייה בצהוב.
פתחתי את קיפוליי הנייר הלבן, וקראתי את תוכן המכתב, שהיה כתוב בדיו שחורה ובכתב מסולסל ועדין.

' נועה היקרה,
את זוכרת את בן דודתך, קווין? שעבד כאן? הוא אמור היה להיות המלאך השומר שלך.
לא תהית לאן הוא נעלם?
טוב, אמא שלך לקחה אותו בחזרה.
וכן, הוא כן בן דודתך האמיתי. אבל הוא מת. לפני כמה חודשים כבר.
אני החלפתי אותו, אפשר להגיד…
אני מצטער שגרמתי לך כאב ראש, ושלא הערתי אותך כשהלכתי, אבל ישנת.
אני רוצה לספר לך כל כך הרבה, אבל אסור לי.
אני אכתוב לך רק שניקו הוא לא האחד בשבילך.
לא יותר מזה.
להתראות, ואני מקווה שניפגש שוב,
בריאן.
נ.ב. אם תהית, כל המלאכים השליחים הם אנשים שמתו. גם אני.'

וזה היה המכתב.
בריאן גם מת.
וגם קווין.
חשבתי שיש הרבה לעכל.
יש יותר מדי מה לעכל.
וניקו הוא לא האחד בשבילי?
מי כן?