מה לעשות, החיים קשים! – פרק 15 – מוקדש באהבה ענקית לאורטל המדהימה!!!♥

הפרק הזה הוא הכי מפגר שיש. פשוט מפגר.. כתבתי אותו כשנועה הייתה ליידי אז היא עזרה לי בלכתוב אותו קצת ונתנה כמה רעיונות.. אז קצת קרדיט בשבילה :)
ואני לא מצפ]ה שתגיבו לדבר הזה.. למרות שיש קטע שהוא ממש מצחיק לדעתי ולדעת נועה, הוא מפגר ביותר ולא ממש מובן.. יש לי לחץ בלימודים ובבצפר בכללי בזמן האחרון, ולמרות זה אני כותבת :)
תעריכו את זה..
כי הפרק הבא יהייה עוד הרבה זמן..
תנסו להינות ממה שיש :)) חחח
יאללה ביי!! – תהנו לכם!!

************************

קייט.
"מה.. מה את עושה כאן?" שאלתי וצעדתי לאחור אך מיד נתקלתי בסלע גדול.
"בגללך." היא אמרה.
"מה?" שאלתי בבלבול, "מה בגללי?"
"בגללך," זה כל מה שהיא אמרה.
"אוקי.. אבל מה בגללי?"
"בגללך אני כזאת עכשיו." שיערה הכתום התבדר ברוח הקלילה שהחלה נושבת.
"אני.. אני חושבת שאני לא מבינה."
"מה לא מובן? בגללך רציתי להתאבד. בגלל אני לא שפויה כעת. בגללך אני משוגעת. בגללך אני כל כ—"
"שקט!"צרחתי באמצע דבריה, "אני לא רוצה לשמוע את זה עוד! אני לא רוצה לשמוע את המילה 'בגללך' לעולם!!" צעקתי והחזקתי בחוזקה את ראשי.
"את מתכוונת שאת לא רוצה לשמוע את האמת." היא ענתה ברוגע מפליא.
"מ..מה?" שאלתי והורדתי את הידיים מהראש באיטיות.
"זאת האמת. את לא היית שם בשבילי. את עזבת. את לא היית שם בשביל רוז וסיד. הרבה דברים קרו בעזיבתך. בגללך. בגללך. " היא גלגלה את המילה על הלשון.
"למה את עושה לי את זה?"
"אני? אני לא עושה לך שום דבר. אני זאת שצריכה לשאול את השאלה הזאת."
"מה אני עשיתי לך?" שאלתי בשקט.
"את הפכת אותי לכזאת! בגללך! בגללך! רק בגללך!" היא החלה צועקת בשיגעון ונדמה שהרוח מגיבה לכעסה, ונושבת בחוזקה. שיערה כבר לא נע בקלות כמו מקודם, אלא הועף לאחור בעוצמה והיה נראה כאילו הולך להיתלש מראשה בכל רגע.
"קייט!" צעקתי לעברה,
"אנחנו צריכים אותך. אנחנו רוצים אותך. אני רוצה אותך. אני צריכה אותך. בואי. תחזרי אלינו. תהיי איתנו." היא אמרה כשעיניה הירוקות מופנות אל שלי, ומבטה חודר אותי.
הרוח נרגעה מעט.
"קייט.." לחשתי והתקדמתי אליה, אך פתאום הרוח חזרה לסעור ולא איפשרה לי לזוז ממקומי ולהתקדם אל קייט.
"אם תרצי לחזור, תבקשי. רק תבקשי." היא אמרה והרוח שינתה כיוון לפתע והעיפה את השיער שלה הצידה. היא הביטה בי באוטו מבט חודר וקרבה את ידה אל שפתיה, ושלחה לעברי נשיקה באוויר. נשמתי בכבדות. היא חייכה חיוך מתוק ונפנפה אליי בידה.
ואז הרוח נשבה עלייה בחוזקה.
התחלתי לצרוח.
הרוח מחקה את גופה והשאירה במקום גרגירי חול שהתעופפו במקום שהיה גופה.
רציתי לאחוז בה, אך לא הצלחתי לזוז ממקומי. הבטתי אל רגלי, אבל לא ראיתי שום דבר. רגליי לא היו שם. המשכתי לצרוח. ניסיתי לזוז, אך הרוח התקרבה אליי והחלה למחוק את ברכיי, ומותניי.
צרחתי בייאוש. גופי נשאר ללא כל אחיזה על החול. אבל עדיין נשארתי במקומי, מבלי לזוז.
הרוח החלה לנשוב כסערה, והעיפה את מה שנשאר מגופי אל תוך הים.
ראיתי את ניקו מרחוק, על החוף, רץ לעברי. אך אז גם הוא נמחק כמו קייט. צעקתי צעקה חלושה ועיניי נעצמו. הרגשתי שאני נרדמת, אבל עדיין שמעתי את קולה של קייט בראשי, וראיתי את ידה מנפנפת לעברי לפני שנמחקה. שמעתי את המים גועשים מאחוריי ופתאום גל גדול נחת עליי והשקיט את כל מחשבותיי.

"נועה! נועה, קומי! עני לי בבקשה!! התעוררי! נועה!" גופי היטלטל ופקחתי את עיניי.
"הו, את חיה, תודה לאל.." נאנח ניקו וחיבק אותי. ראיתי מעבר כתפו שהשמיים נהיו בהירים יותר, וורודים יותר. הזריחה.
"מה קרה? איפה קייט?" שאלתי בצרידות.
"קייט? מי זאת?"
ההבנה נכנסה לראשי. זה היה חלום כמובן.
"לא משנה.. מה קרה?"
"את צרחת, והתפתלת ואמרת דברים לא.. לא קשורים..ואז.."
"ואז מה?" שאלתי והתיישבתי.
"ואז החלת להיחנק."
"מה?!"
הוא הנהן, "נלחצתי ולא הבנתי מה קורה לך."
"מה עשית?" שאלתי בשקט,
"כלום."
"אז.. אז מה קרה? מה קרה אחר כך?"
"הוא הופיע משומקום וללא שום אזהרה.. הנשים אותך. הנשימה שלך אכן חזרה אך הוא נעלם." הוא הוסיף והרכין את ראשו בעצב.
"מי?"
"אני באמת לא מבין איך הוא ידע שאנחנו כאן.." הוא מלמל לעצמו,
"מי??"
"אולי הוא ראה את העקבות על החול.."
"ניקו, תענה לי!"
"אבל הייתה רוח והיא מחקה אותם.. ממ.. אולי—"
"ניקו!!!" צרחתי ואחזתי בראשו,"תענה לי! מי זה היה?! מי הציל אותי?!" צעקתי והבטתי אל תוך עיניו.
"למה את רוצה לדעת?"
"כי זה חשוב לי!"
"מה חשוב?"
"זה חשוב לי לדעת את זה!"
"למה?"
זה חשוב לי לדעת מי הציל אותי! מי הֶחיָה אותי!"
הוא שתק והסיט את מבטו אל הים.
דמעות בצבצו בעיינו.
"ניקו?" שאלתי בשקט, " מה קרה?"
הוא קם וניער את השמיכה.
"ניקו?"
הוא קיפל אותה לחצי, ואז לעוד חצי.
"ניקו, מה קרה? למה אתה לא עונה לי?"
הוא החזיק אותה בידו ועזר לי קום.
שתקתי גם אני.
הלכנו לביתנים בשתיקה שנשמעה רועמת במיוחד.
לפני שהוא הגיש לי את השמיכה הוא הביט בעיניי במבט עצוב.
הסתובבתי ועליתי למרפסת הכניסה של הביתן החדש שלי.
"בריאן." הוא לחש והסתובבתי אליו.
"זה בריאן." הוא חזר בשקט והלך משם בראש מורכן.
נכנסתי לביתן והתיישבתי על הספה.
בריאן? מה זאת אומרת 'זה בריאן' ?
התקלחתי מהר ונכנסתי לחדר השינה.
הבנות כולן עוד ישנו.
השתחלתי למיטתי בשקט ומיד שקעתי בשינה עמוקה.
"אתן חושבת שהיא תתעורר מתישהו?"
"לא.."
"ניסינו הכל.."
"שפכנו מים, צעקנו לה באוזן,"
"גרמנו לג'ולי לשיר,"
"היי!"
"מה? זה מעיר כל אחד…"
"ניסינו עכביש על הפרצוף?"
"מאיפה יהיה לנו עכביש?"
"מאותו מקום שיש לנו את הג'וק ההוא שם.."
"קוראים לו ג'קי! לא ג'וק! יופי, הוא נעלב בגללך.."
"לא הוא לא."
"אז למה הוא לא יוצא מהקופסא הקטנה שלו?"
אל תסתכלו עליי ככה! אני לא הכנסתי לשם את זה!"
"את מה? מה הכנסת?"
"לא הכנסתי!"
"את מה לא הכנסת?"
"נו.. את יודעת.."
"לא אני לא."
"את הפקק הזה.."
"פקק?"
"נו.. זה עם המים.."
"מים?"
"כן..נו את יודעת.. כדי שהוא יישתה.."
"אוליב.. אני לא חושבת שזה היה רעיון טוב כל כך לספר לה את זה..היא נהיית אדומה.."
"מה, היא צריכה לדעת את האמת!"
"את כל כך אכזרית, ג'ול!"
"לא אני לא! ג'ולי אמרה שזה בסדר!"
"אני?! לא נכון! אני–"
"שתקו!!! מי הכניסה את זה לקופסא של ג'קי?"
"אני.."
"למה?"
"כי ג'ולי אמרה שהוא ימות אם הוא לא יישתה.."
"ועם פקק מלא חומץ הוא יחיה?"
"זה היה חומץ?! ג'ולי!! אמרת שזה מים!!"
"אמרתי הרבה דברים.."
"הרגתן את העכביש שיל עם חומץ???!!"
"אממ.. כן"
"שאלה. מאיפה החומץ הזה?"
"לא יודעת.. מהארון ניקיון.."
"איזה בקבוק?"
"צהוב. עם פקק ירוק. "
"אוקי חכו לי רגע."
"לאן היא הולכת?"
"מה היא עושה שם?"
"ליז? הכל טוב שם למטה?"
"הכל מעולה!"
"הי, היא עולה, "
"אוליב.. ג'ולי.. כדאי שתרחיקו את באקס ואת ג'וני ממנה.."
"ממי?"
"מליז.."
"למה?"
"כי יש לה בקבוק חומץ ביד וניראה לי שהיא הולכת להרעיל לכן את החיות.."
"למה שהיא תהרוג לי את הארנב?"
"כן, ומה ג'וני עשה לה? הוא בסך הכל כלב קטן.."
"מאותה סיבה שהרגתן לה את העכביש.."
"שיט.."
"הלך עלינו.."
"הלך על ג'וני ובאקס.."
"הצילו!!!"
"הינה אני באה בנות!!"
"היא כאן!"
"אבל באקס לא!"
"מה???"
"הוא לא בכלוב שלו!!"
"והכלוב עוד פתוח!!"
"ליז!!"
"מה?"
"מה עשית לארנב שלי?!"
"כלום עדיין. למה?"
"הוא נעלם."
"מי שמוצאת אותו בוחרת מה לעשות איתו!"
"אבל את תהרגי אותו!"
"אם זה מה שאני רוצה, אז כן!"
"ליז!"
"מ..עכ..שיו!"
"איפה הוא? איפה הוא?!"
"חיפשת בארון?? תחפשי במגירה ואני בארון!!"
"הוא לא שם!!"
"אולי הוא מתחת למיטה שלך.."
"ליז! שלא תעיזי להרוג אותו!!"
"מי שמוצאת אותו מקבלת את החיה הבאה שאנחנו מקבלים!"
"סגור! זאת הולכת להיות אני!"
"יש לך כבר חיה!"
"כבר לא! הרגתן אותה לפני כמה דקות!"
"אל תהרסי לי את המיטה!"
"את כמעט קורעת לי את הפוסטר!!"
"אוליב!"
"ג'ולי!"
"ליז!"
"ג'ול!"
"בנות!!!!!"
"היי, את ערה."
"עכשיו כן." אמרתי וצחקתי.
"והארנב שלך כאן." הוספתי.
"כן?! תביאי לי אותו!"
"קחי. בכיף!"
"הו באקסוש שלי.. אמא לא הולכת לתת לאף אחד להרוג אותך.. לא.." מלמלה ג'ולי לארנב שבידיה וליטפה אותו.
"אוקיי זה היה ממש מעצבן לשמוע אתכן רבות על … מה שזה לא יהיה אבל זה גם ממש ממש מצחיק!" אמרתי כשליז הורידה את הבקבוק חומץ.
"כן.. לפחות הערנו אותך.." אמרה ג'ול וצחקה.
הצטרפנו לצחוק שלה.
"יאללה אנחנו מאחרות לבית ספר!" אמרה אוליביה בלחץ,
"אנחנו כבר לבושות, אבל את.." אמרה ג'ולי והסתכלה עליי.
מיהרתי להתלבש במה ששלפתי מהארון באקראי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים ורצנו לבית ספר.
לא איחרנו.
מיהרנו כל אחת לשיעור שלה לאחר "ביי" חפוז.
לאחר שהנחתי את המחברת והספר על השולחן שלי בכיתה, נשענתי לאחור ונשמתי עמוק.
"אני שמח לשמוע שאת נושמת יותר טוב. " אמר קולו של בריאן מאחוריי והסתובבתי אליו בחיוך.
"מה זאת אומרת?"
"ניקו לא סיפר לך?"
"מה? שמה?"
"אני זה ש… אממ.. החזיר לך את הנשימה היום בזריחה.." הוא אמר ונראה נבוך.
"אתה.. זה אתה?" אמרתי כלא מאמינה. ובאמת לא האמנתי.
"כן. הוא לא אמר לך את זה?"
"לא, הוא.." התחלתי להגיד ואז נזכרתי שהוא אמר לפני שנכנסתי לביתן שלי, 'בריאן, זה בריאן.'
הבנתי שהוא התכוון לזה שבריאן הוא זה שהחיה אותי, שהחזיר אותי לחיים.
ואני לא קלטתי את זה..
"הו, בריאן" מלמלתי וחיבקתי אותו.
הוא הופתע ך חיבק אותי בחזרה.
"למה זה היה?" הוא שאל בשקט כשהמורה נכנסה לכיתה, בדיוק באותו זמן שהפסקתי את החיבוק.
"אתה הצלת אותי.. החזרת אותי לחיים.." ואני לא אמרתי תודה.." אמרתי לו בלחש, והוספתי במהירות לאחר מכן, "תודה. תודה בריאן."
הוא שתק ואז אמר, "על לא דבר."