מה לעשות, החיים קשים! – פרק 14

אני הייתי הראשונה שהפרה את השתיקה.
"היינו כאן, טיילנו קצת." בקלילות כזו שניקו הביט בי בדאגה.
"הבנתי… בואו, מחפשים אתכם.." בריאן מלמל והביט על ידי שהיו עדיין סביב צווארו של ניקו.
הורדנו את ידינו אחד מהשני והתקדמנו אליו. הוא התחיל ללכת קדימה, לכיוון הבקתות.
כולנו שתקנו כל הדרך, עד שהגענו לחדרה של המנהלת.
"תודה בריאן, אתה יכול ללכת. " אמרה המנהלת ברוגע.
הוא הסתובב ויצא מהחדר בדממה.
"מה חשבת לעצמכם?!" צעקה המנהלת ואני וניקו הרחקנו את ראשינו לאחור ההפתעה.
"טוב, זה פשוט מאוד, אני ה-" התחלתי להסביר.
"שקט!!!, היא צרחה ושנינו נצמדנו לדלת הסגורה.
שמענו שכמה ילדים אמרו שיש לה התפרצות עצבים, אבל זה היה רק שמועות. זה כנראה נכון.. ואנחנו הקורבן הבא שלה!! אנחנו הולכים למות!!! לאאא!! הצילו!! למה לא כתבתי על החול בחוף הים 'הצילו' כשהיה לי זמן?! ידעתי שאני אתחרט על זה!! אעאעאע!!!
ניקו גישש אחר ידי ואחז בה בחוזקה.
נשמתי עמוק וגירשתי את המחשבות האלה מהראש שלי.
"אתם לא הגעתם ללימודים היום, ולא לארוחות, ולא הופעתם בשומקום, וזה ממש חוצפה! פשוט חוסר כבוד! אנחנו נותנים לכם תנאי מגורים נפלאים וחלומיים, וארוחות מצוינות, ולימודים ברמה גבוהה, וזה מה שאני מקבלת בחזרה?! " היא הורידה את משקפיה לאיטה והניחה אותם על שולחנה.
שתקנו. אני למדתי כבר לא לענות לה..
"יש לכם משהו שיכול להאיר על המצב הנוכחי?" היא נשמעה כמו בבית משפט או משהו כזה…
"אהה… כן. לי יש." אמרי בשקט והעזתי לראשונה להביט בפנייה.
"דברי."
"אז ככה. אני הייתי ב5 דקות הראשונות של השעה הראשונה. ואני הייתי בביתן שלי ושל ניקו באיזשהו שלב, ותנאי הגורים לא ממש… אני לא אוהבת אותם במיוחד…"
"מה זה?! למה לא?!" היא דיברה בקול שקט ותקיף.
"כי.. טוב, אני ישנה בחדרון המזוודות, וזה לא ממש נוח לי שם… תביני, המיטה זה הדבר הכי טוב שם, ובקושי אני יכולה לזוז שם… אני לא מתלהבת מזה ממש…" הסברתי ושיחקתי עם אצבעותיי.
"מה? חדרון המזוודות? למה? למה לא בחדר הגדול של המגורים? אל תדאגי, אנחנו נעביר אותך עוד היום לחדר הגדול. " היא עברה לקול רגוע ומבין כעת.
"יש.. אממ.. ביתן אחר שאני יכולה לעבור אליו? אני לא ממש מחבבת את השותפות שלי לביתן…"
"אה.. זה העניין… חכי רגע, אני אבדוק." היא אמרה והתחילה להקיש במקלדת המחשב שעל השולחן במהירות. מדהים איך המצב רוח שלה משתנה בכזאת מהירות…
"הינה. יש מקום בביתן… 74… את מעוניינת?" היא אמרה לאחר שגמרה לתקתק.
"אה.. מי נמצא שם? מי הדיירים שם? "
"אוליביה לֶיינון, ג'ולייט קנזי, אליזבת וונסטוק וג'וליאנה רייפול. מכירה? " היא הקריאה מהמסך ופנתה להביט בי.
"כן. יש אצלן מקום? אני אוכל לעבור לשם?" שאלתי בהתרגשות קלה וניקו הסתכל עליי בפרצוף מוזר, שאומר את-עד-כדי-כך-רוצה-לעבור-לשם? הוא לא יודע איזה מעצבן זה להיות שם.. אני לא רוצה לחיות שם את כל שאר השנה!
" יש אצלן מקום, ואת תעברי לשם עוד היום, אם תרצי. "
"ברור שאני רוצה! "
"אז תעבירי את המזוודות שלך לביתן מספר 74 עד עשר בערב, והכל מסודר. עם הבנות שם כבר דיברנו על זה שאולי מישהו יעבור לביתן שלהן, אז הן לא אמורות להיות מופתעות…" היא אמרה, וקמתי.
"תודה, " אמרתי למנהלת ויצאתי החוצה כשניקו משתרך אחריי.
"את כל כך רוצה להיפתר מהן? " הוא שאל כשנכנסנו לביתן 58, הביתן שלי.
"כן. " עניתי לו ופתחתי את החדרון שלי, ונכנסתי. ניקו נכנס והתיישב על המיטה.
"וואוו. כאן את באמת ישנה? איך? זה כזה פיצי! " הוא אמר בתדהמה וצחקקתי.
"כן, כאן אני גרה. יאללה תעזור לי להכניס את כל מה שבשידה הקטנה שם לתוך המזוודה הזאת.." אמרתי והושטתי לו את המזוודה האדומה שלי והצבעתי על השידה.
הוא הנהן ופתח את המגירות שבה והתחיל להכניס למזוודה את הדברים.
אני הוצאתי את הבגדים שלי שבשידה הגדולה ושמתי אותם במזוודה הגדולה יותר שלי.
את כל הספרים הכנסתי לתיק גב שלי, ובדקתי בשנית אם לא שחכתי משהו במגירות.
"זהו. גמרנו. " אמרתי ועמדתי עם 2 המזוודות מצידי והבטתי בחדר.
"יאללה בואי נלך," ניקו אמר ויצאנו מהביתן. המפתח נשאר בכיסי. אני לא הולכת להשאיר אותו שם, אין מצב. אולי אני אזדקק לו פעם, מי יודע.
הלכנו לביתן 74, כשניקו גורר את המזוודה הגדולה, ואני את הקטנה יותר ועם התיק על הגב.
דפקתי בדלת פעמיים. ליז פתחה לי וחיבקה אותי.
"היי! מה קורה?" שאלה בחיוך, "מה, את עוברת לפה?! " היא צרחה כשראתה את המזוודות.
"כן.. אפשר?"
"בטח!!" היא קראה וצעקה, "ג'ול, אוליב, ג'ולי! יש לנו דיירת חדשה!"
אף אחד לא ענה. היא גלגלה את עיניה והובילה אותי לקומה השנייה. ניק הלך אחרינו.
נכנסנו לחדר השינה וראינו את כל שאר חברות הביתן שוכבות ישנות במיטות שלהן.
"גָייז, אני מכירה את התרגיל הזה! אני המצאתי אותו! אני לימדתי אתכן אותו! נו, קומו! נועה כאן!" היא אמרה ורק עכשיו שמה לב שגם ניקו איתי. "ומישהו חתיך. " הוסיפה בשקט בחיוך ערמומי.
הן ישר קפצו.
החנקתי צחוק וכך גם ניקו.
"נועה! את עוברת אלינו?! שמענו את ליז מלמטה! הינה, יש לנו מיטה פנויה! את תישני ליד ליז ואוליביה, בסדר? יופי! ומי זה החתיך הזה?! חבר שלך?! אפשר אותו?! אתה פנוי חתיכי ? " הן ישר התנפלו עליי ועל ניקו ואמרו בערך אותו דבר, כאילו תכננו זאת מראש.
"אממ.. כן, אני עוברת. " זה כל מה שהצלחתי לומר.
"הוא החבר שלך? פנוי? איך קוראים לו? " ג'ולי שאלה בציפייה ובהתרגשות.
"אה.." אמרתי ופניתי לניקו כדי שיעזור לי בזה.
"אני ניק. ואני לא חושב שאני פנוי.." הוא אמר וחיבק אותי במותניי.
חייכתי והבטתי בו.
הבנות פלטו משהו שנשמע כמו אכזבה ואז חייכו.
"אני מזה שמחה בשבילך! כזה חתיך! כיף לך!" אמרה ג'ול וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה וצחקתי.
"אה.. מאמי? אני הולך, בסדר? ניפגש מאוחר יותר," ניקו אמר, נישק אותי בראש, ויצא.
חייכתי והן עזרו לי לפרוק את הדברים שלי לאחד הארונות שהיו צמודים לקיר שליד הדלת.
"זהו. גמרנו, סוף סוף. " אמרה ג'ולי בהקלה כשסיימנו ונשכבה על מיטתה.
"היי! זה לא כל כך הרבה דברים!" אמרתי בהתגוננות אך צחקתי.
ג'ולי מלמלה משהו שנשמע כמו "עזבי אותי, אני עייפה" ונרדמה. צחקנו בשקט.
השעה הייתה כבר אחרי כיבוי אורות, וכולנו היינו עייפות.
לבשנו פיג'מות וכל אחת נשכבה במיטתה ונרדמה בשלווה. חוץ ממני. אני שכבתי על הצד והבטתי בחלון. צליל רטט נשמע מהשידה הקטנה שליד המיטה שלי ומיהרתי לקחת את הטלפון שלי לפני שזה יעיר את הבנות.
'היי מקסימה שלי, בואי לחוף שהיינו בו היום, ותביאי שמיכה. אוהב – ניק'
זאת ההודעה המוזרה שנשלחה אליי.
'אני באה. חכה לי שם, כן?' שלחתי לו בחזרה.
לבשתי את מעיל העור החום שלי מעל הפיג'מה, נעלתי כפכפים, הוצאתי שמיכת פליז מהארון ויצאתי אל החוף.
רוח נשבה והתחיל להיות קצת קריר.
הגעתי למקום שבו היינו, וראיתי את ניקו עומד ומדבר בטלפון עם הגב אליי.
התקדמתי אליו בשקט בזמן שהוא ניתק וחיבקתי אותו מאחורה.
הוא הופתע אבל אז הסתובב וחיבק אותי בחזרה.
"מה קורה? למה רצית להיפגש עכשיו?" שאלתי לאחר נשיקה קטנה על שפתיו.
"לא טוב עכשיו?"
"לא, זה מעולה עכשיו. סתם שאלתי."
"ואני סתם רציתי להיות איתך." חייכתי ונישקתי אותו בשנית.
הוא התיישב על החוף, אבל בחלק הרחוק מן המים, איפה שיש סלעים גדולים ואפורים ועצים.
הוא נשען על אחד הסלעים ואני התיישבתי לידו כשראשי מושען על חזו. בהינו בים.
"אני לא יודע כמה זמן אנחנו עושים את זה, אבל זה מרגיש נפלא." הוא לחש פתאום.
צחקקתי וחיבקתי אותו. התכסינו בשמיכה שהבאתי והוא נישק את ראשי.
"למה אתה מנשק לי רק את הראש?" רטנתי בלחש.
"זה מה שמפריע לך? אין בעיה." הוא אמר, רכן אליי ונישק אותי על שפתיי בתשוקה מדהימה.
"מה זה היה?" לחשתי כשהתנתקנו.
"זה מה שרצית, לא?"
"כן, אבל…"
"אבל מה?"
"בלי אבל. זה היה מדהים. " אמרתי וחייכתי חיוך רחב. הוא חייך בחזרה ונישק אותי שוב.
"אני אוהב אותך.." הוא לחש באוזני.
"גם אני אוהבת אותך." לחשתי בחזרה ואימצתי את זרועותיו שנכרכו סביבי, אל חיקי בחוזקה.
לאחר כחצי שעה וכמה נשיקות הרגשתי איך עפעפי נעצמים, והנחתי להם לעשות זאת. מלמלתי לילה טוב לניקו ונרדמתי.
התעוררתי כשהיה כבר בוקר. השמש החלה לזרוח והמים נראו תכולים מתמיד. החול הזהוב שעליו ישנו היה קריר במקצת אך השמיכה שהתכסינו בה חיממה אותנו.
רגע.
איפה ניק?
הבטתי לצידי והוא לא היה שם. הסתכלתי סביב, אך הוא לא נראה באזור.
מוזר..
קמתי בהתמתחות ועצמתי את עיני תוך כדי.
כשפקחתי אותן ניצבה מולי דמותה של קייט.