מה לעשות, החיים קשים! – פרק 13

"איזה ביתן את ?" הוא שאל לפתע.
" 58," עניתי בקול רועד.
לפתע השמש החליטה לצאת, וקרני אור זהובות בצבצו מהעננים הלבנים.
"יופי. דווקא עכשיו…" רטנתי וחלצתי את סנדליי הרטובות, והחזקתי אותן ביד.
פניתי אל הבקתה שלי, וניקו אחריי. "לאן אתה הולך?," שאלתי אותו כששמתי לב שהוא עדיין ליידי גם כשהגעתי לכניסת הביתן שלי.
"בא איתך. " ענה בפשטות.
"אממ… טוב… חכה שנייה, בסדר?" אמרתי ונכנסתי לביתן. הוצאתי בגדים יבשים מהמגירות, ושמתי אותם על השיש במקלחת.
יצאתי החוצה אל ניקו, ואמרתי לו שהוא יכול להיכנס.
הוא התיישב על הספה הגדולה והביט בי.
"אני.. אממ.. הולכת להתקלח… אז.. אם אתה רוצה ללכת אתה יכול… " עניתי והשפלתי את עיניי ממבטו הנוקב.
שמתי לב פתאום שהוא כבר לא ממש רטוב. השמש בטח ייבשה את בגדיו… כל כך מהר? נו טוב…
נכנסתי להתקלח, וכשגמרתי, התלבשתי במהירות ויצאתי. ניקו ישב על אחת הכורסאות וצפה בטלוויזיה.
"היי, " אמרתי וגרמתי למבטו לעבור אליי.
"היי, " אמר וחייך. " גמרת?"
" אה-הא. למה נשארת?"
הוא משך בכתפיו. "סתם. רציתי להישאר פה." והוסיף לאחר שנייה, "איתך."
הרגשתי את לחיי מסמיקות מעט ,וחייכתי.
הוא חייך וקם.
"יאללה, בוא נלך אלייך ," אמרתי והכנסתי את רגליי אל הכפכפים שלי.
הוא הנהן והלכנו אל הביתן שלו.
בזמן שהוא התקלח והתארגן, אני ישבתי על המיטה שלו וקלעתי את שיערי לצמה מרושלת לצד.
כשגמרתי לעשות זאת, התבוננתי בחדר הגדול. קמתי וניגשתי אל הכוננית הגדולה, שעלייה היו המון ספרים, והעברתי את אצבעי על הספרים. לקחתי באקראי ספר אחד, ונשכבתי על הבטן, על המיטה של ניקו ודפדפתי בשעמום בספר.
שמעתי קול של מפתח מסתובב, וראיתי את ניקו יוצא מחדר האמבטיה.
"למה אתה נועל את הדלת?" שאלתי כשהחל לנגב את שיערו במגבת הלבנה שתלה קודם לכן על כתפו.
"כי אני לא רוצה שמישהו יכנס לי באמצע ויפריע לי. " הוא הדגיש את המילה 'מישהו', והביט בי בכוונה כשאמר זאת.
"אני?! אני לא הייתי נכנסת לך באמצע המקלחת שלך!" צעקתי בהתגוננות.
"בטח…" על פניו היה מבט לא מאמין.
"אתה, אתה לא מאמין לי?! "
"לא." הוא חייך.
"אני לא כזאת! אני לא עושה דברים כאלה! אני לא אחת כזאת." אמרתי ובהדרגה הנמכתי את קולי לכדי דיבור רגיל, ולא בצעקה.
"סורי, אני פשוט לא מאמין לך."
"אל תאמין. בעיה שלך. "
"זאת לא בעיה שלי, זאת בע-"
"שתוק, אין לי כוח לריב… " אמרתי בעייפות ופרקתי את הצמה שלי. כעת שיערי היה שוב פזור וגלי.
"לאן נלך עכשיו?" הוא שאל והתיישב ליידי.
"מה זה 'לאן נלך עכשיו' ? כאילו שעד עכשיו נדדנו ממקום למקום… " גיחכתי.
"אה, כן. סוג של. היינו בים, אצלך, אצלי, וזה נקרא לנדוד. " הוא אמר וחייך.
חייכתי בחזרה ואמרתי שאפשר לטייל בינתיים, כי אין ארוחת ערב עדיין, ואין טעם לחזור לבית הספר כי יום הלימודים נגמר.
"יאללה." הוא אמר.
יצאנו מהביתן, והתחלנו ללכת לכיוון החוף. המשכנו ללכת קדימה, ודיברנו על החיים הקודמים שלנו. יותר נכון הוא דיבר, ואני רק הקשבתי.
הוא סיפר שהוא תמיד גדל בלי הורים, ושהוא אפילו לא זוכר אותם. הוא גר אצל בן דוד שלו מאז שהוא זוכר את עצמו, והוא עבר הרבה בתי ספר, כי מכולם הוא סולק באיזשהו שלב. הוא לומד בפנימייה הזאת כבר שלוש שנים, וטוב לו כאן בינתיים.
כשגמר לדבר על זה, הוא שתק, וכך גם אני.
הלכנו בשתיקה במשך כמה זמן, וכשהשמש החלה לשקוע, התיישבנו על החול, והבטנו בה שוקעת אל תוך הים הרחב. השמיים קיבלו גוון כתום-ורוד עז ומרהיב, ונראו כאילו מישהו מרח אותם באצבעו. המראה היה פשוט מהפנט. כשנהייה חשוך יותר נשכבנו על הגב והבטנו בכוכבים. שנינו ניסינו למצוא קבוצת כוכבים , וכשהצלחנו, הצבענו אל הרקיע , לכיוון קבוצת הכוכבים.
"היי, מצאתי את העגלה הקטנה " לחשתי והצבעתי עלייה בשמיים.
"דובה." הוא תיקן, ואני גלגלתי עיניים.
ניקו הביט לכיוון שעליו הצבעתי, אך לא ראה כנראה לאיפה בדיוק הצבעתי, כי הוא שאל איפה.
"שם, שם, " אמרתי בטיפשות והמשכתי להצביע לאותו כיוון.
ניקו הסתכל עליי במבט משועשע, וחייכתי במבוכה.
"הינה, תסתכל מעל כוכב הצפון. הדובה הקטנה מחוברת אליו. הינה שם, " אמרתי והעברתי את ידי באיטיות על קווי המתאר של הדובה הקטנה.
אה… זה? " הוא שאל והצביע על הדובה הגדולה.
"לא, זאת הדובה הגדולה."
"אז… " הוא חיפש במבטו את קבוצת הכוכבים שעלייה דיברתי. "לא יודע. " הוא אמר לבסוף בפרצוף מיואש.
חייכתי והחזקתי את זרועו בידי, ואמרתי לו לעשות אצבע. הוא חייך וקיפל את כל אצבעותיו מלבד האצבע, ואני הצבעתי בעזרת ידו על הדובה הקטנה.
"זה… זה שם? מעל הכוכב הנוצץ הזה?"
"כן. קוראים לו כוכב הצפון. וכן, זה זה. " אמרתי וחייכתי. הורדנו את ידינו באיטיות, והמשכנו להסתכל על הכוכבים.
הרגשתי שהוא מסתכל עליי ולא על הכוכבים. סובבתי את ראשי אליו. הוא אכן הביט בי. אך עיניו עברו באיטיות אל ידינו שנשארו שלובות. חייכתי במבוכה והבטתי על ידינו ואז על פניו המחויכות. הפרדנו את ידינו, וקמנו.
ניערתי את החול ממכנסי ומחולצתי, וביקשתי מניקו שינקה את החול מגבי.
הוא חייך ואמר לי להסתובב. עשיתי זאת, והוא ליטף את גבי בעדינות, וכך הוריד את החול שדבק בחולצתי. הוא לא אמר לי להסתובב כשגמר, ושנינו ידענו שאין עוד חול להוריד מהחולצה שלי. במקום זאת הוא העביר את אצבעו על עורפי בעדינות ובאיטיות וגרם לי לקפוא על מקומי. הרגשתי תחושה מוזרה, שלא הייתה צמרמורת, וקיוויתי שניקו לא שם לב לזה.
"זהו. את נקייה. " הוא לחש לבסוף והבריש בידו שוב את חולצתי מעט.
מלמלתי תודה, והשפלתי את ראשי אל החול. הרמתי את ראשי למשמע קול הגלים שהגיעו כעת קרוב לרגלינו. הלכתי אחורה כמה צעדים, ואז עצרתי. שפתיי יצרו חיוך קטן, ואני התקדמתי קדימה עד לקטע שבו המים הגיעו לקרסוליי.
עמדתי שם והרגשתי איך הרוח מעיפה את שיערי אחורה. הגופייה הירוקה שלי נצמדה לגופי, והז'קט השחור שלי, שהיה פתוח, התנופף לאחור. חייכתי לעצמי. הקשבתי לרחש הגלים ולרוח הנושבת, ופתאום נדמה היה לי שאני שומעת קול אומר, " עצמי את עינייך נועה. עצמי אותן ותתני לעצמך להשתחרר ולהתחיל את חייך מחדש…" הקול משך את המילה האחרונה וגווע. אני מאמינה שהרוח דיברה אליי. הרי היא נמצאת בכל מקום, והיא יודעת כל דבר מהשהייה שלה בכל מקום.
עצמתי את עיניי באיטיות ושמעתי בראשי את קולה של הרוח. " יופי.. ילדה טובה.. הקשיבי לי תמיד.. תני ללב שלך להיפתח בשביל שאחרים יוכלו להיכנס אליו. אבל שימי לב מי רוצה ברעתך, ומי רוצה בטובתך… שימי לב… ותני לליבך להיפתח לאוהבים אותך…" הרגשתי את הרוח כורכת את עצמה סביב צווארי כצעיף רך ומלטף.
לאחר כמה שניות דוממות, פקחתי את עיניי וראיתי מולי את ניקו, מחייך כמתמוגג ממה שרואה מולו.
"מה?" שאלתי וחייכתי.
"כלום. זה פשוט נפלא לראות אותך מחייכת ככה, כאילו ירד ממך נטל עצום ואין לך שום דאגות בחיים. " הוא ענה והחיוך עדיין על שפתיו.
דאגות.
ברגע שהוא אמר את המילה הזאת הרגשתי את החיוך יורד מפניי.
קייט. טום. סידני. לין. רוז. החיים האחרים שלי. דאגות.
'תני לליבך להיפתח לאוהבים אותך…' קולה של הרוח דגדג שוב באוזני והשיב את חיוכי.
"מה קרה? למה חייכת ואז היית עצובה, ואת החיוך שלך חזר? מה זה היה?" הוא שאל בבלבול.
"אני פשוט מרגישה נפלא." עניתי לו. ובאמת הרגשתי ככה.
הוא לא שאל יותר על זה.
"אתה יודע, יש לך נקודה לבנה קטנה כזאת בעין שמאל…" אמרתי לאחר שבחנתי בקפידה את עיניו.
"מה?" הוא שאל וצחקק.
"כן. שם. " אמרתי וקרבתי את אצבעי אל עינו השמאלית. הוא מיהר לעצום את העין.
"נו, ניקו!" אמרתי והורדתי את ידי בכעס מזויף.
"זה מלחיץ!"
"לא זה לא! אני רק מצביעה לך על העין!"
"אני.. טוב.." הוא נכנע והוריד את היד באיטיות מהעין.
"תהייה בפרופיל… כזה… שאני אראה לך את הצד.." מלמלתי והוא עשה זאת. " הינה. זה כאן." אמרתי בניצחון קל. המשכתי להביט בעינו. הוא סובב את ראשו בחזרה והביט בי בחיוך ובהרמת גבה.
"מה את עושה?" שאל כשהתקרבתי אליו.
לא עניתי והמשכתי להתקדם.
הוא הסתכל עליי כמהופנט ושתק.
היינו קרובים, אולי מידי.
הוא רכן אלי לאט ובשקט, עפעפיו רפרפו על שלי, ושפתיו נגעו קלות בשפתיי. הוא הרים את ידו וליטף את לחי. הוא החזיק בצד לחי, קרוב לשפתיי, והביט בי בתשוקה. עצמתי את עיניי והצמדתי את שפתיי לשלו.
הרגשתי בעננים.
כמו חלום.
זאת לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי, אבל זה הרגיש קסום.
הוא נישק אותי בחזרה וכרכתי את ידי סביב צווארו.
התנתקנו והבטנו אחד בשני.
ראשינו היו קרובים, והמצח שלי נפגש בשלו. הוא חייך ונישק אותי בעדינות על שפתיי.
חייכתי בעונג והבטתי בעינו.
"היי, הינה הם! נועה! ניק! איפה הייתם, חיפשנו אתכ-" שמענו קול קורא פתאום, והסתובבנו לאחור.
בריאן עמד במרחק-מה מאיתנו, קפוא כפסל.